לפני שנה נסענו (אורן ושני) לירח דבש בקובה. כל כך התרגשנו מכל הדברים שגילינו שם, שהחלטנו שאנחנו חייבים לכתוב. ישבנו על החוף בקנקון וכתבנו, שינינו וניסחנו וכל מה שנותר היה רק להוסיף כמה תמונות. זה כבר היה היום האחרון שלנו במקסיקו וחשבנו שאין לחץ. נהנה מלילה אחרון במלון וכשנגיע לארה"ב, נעלה את התמונות ונפרסם. מפה לשם, כשהגענו לארה"ב היינו בלחץ לרהט את הבית מאיקאה ואז לקנות אוטו, ופלאפונים ואז להגיש תרגיל ועוד אחד, מבחני אמצע, מבחני סוף, לכתוב מאמר ולהכין תרגול. ופוף, עברה שנה ועדיין לא העלנו את התמונות ושום דבר לא השתנה. אבל בתקווה גם קובה לא השתנתה יותר מדי וכל מה שכתבנו עדיין רלוונטי.
קובה היא יעד הטיול המושלם לאנשים שמתעניינים בנושאים חברתיים. אין עוד מדינה מעניינת כל כך מחד, אך פתוחה כל כך לתיירים מאידך. אולי ביקור בצפון קוריאה יכול להיות מעניין יותר, אבל נראה אתכם מצליחים לארגן אחד כזה. קובה במאה האחרונה, ובעיקר מאז עליית פידל קסטרו בשנות החמישים היא ניסוי חברתי מרתק עם השלכות חשובות על הפוליטיקה העולמית. יחסית למדינה עם 11 מליון תושבים בלבד, קובה תופסת כמות כותרות, וכמות שורות בספרי ההיסטוריה ששמורות רק למעצמות (או לישראל).
מסע בזמן
הדבר הבולט ביותר כשמגיעים לקובה, הוא שהיא תקועה בשנות החמישים. נדמה ממש כאילו הזמן קפא כאשר פידל עלה לשלטון. כבר בדרך משדה התעופה ניתן לשים לב לכך שכל המכוניות מסביב הן מכוניות אמריקאיות בנות שישים או יותר עם עיצוב קלאסי שרואים רק במוזיאונים וסרטים. כמעט כל המבנים נבנו לפני עלייתו של פידל. לכן כל הבניינים נראים כמו בניינים מתקופת קום המדינה, ויש המון בניינים רעועים ומתפרקים.

בטלוויזיה יש חמישה ערוצים בלבד. הם משדרים בעיקר בשחור לבן. יש הרבה ספורט, אבל לא בשידור ישיר ואנשים רואים משחקים שהם יודעים כבר את התוצאות שלהם. פלאפונים הותרו לשימוש רק בשנה האחרונה, אבל אינטרנט אין בכלל לאזרחים (מלבד שימוש מקצועי מוגבל מאד). יש רק עיתון אחד, והוא כמובן שייך למדינה. המקומיים מספרים שהכותרת לא השתנתה כלל בשלושים שנה האחרונות. תמיד יש תמונה של פידל או ראול קסטרו עם משהו מוצלח שהם עשו. לאחר מכן משהו נבזי שארצות הברית או ישראל עשו ובסוף מוסף ספורט שמפאר את הספורטאים המקומיים.
כל אלו, בנוסף לכך שמדובר באי מבודד, גורמים לזה שהאזרחים בקובה מנותקים מהעולם. רק בשנים האחרונות, לאחר שראול קסטרו החליף את אחיו פידל בשלטון עקב מחלה, הותר לחלק מהקובנים לצאת מקובה. לפני ראול, גם היה אסור להם בכלל לדבר עם תיירים.
ההשלכות התרבותיות של הסגר והקבעון הזה הן מדהימות ואפילו קסומות במובנים מסוימים. מאחר שאין להם כמות של אטרקציות או גירויים כמו שיש לנו, הם נמצאים ברחוב או במרפסת כל הזמן. יש באמת משמעות חברתית עמוקה לשכונה. אנשים משוחחים בלי הפסקה עם שכניהם, משחקים משחקי חברה ברחוב וכולם מכירים את כולם. אולי ככה זה היה פעם גם בישראל, לפני הטלוויזיה והאינטרנט.

האנשים הם מאד חברתיים וחמים, אפילו יותר מישראל ובוודאי הרבה יותר מהעולם המערבי. כבר במטוס להוואנה הבירה האזרחים התחילו לרקוד ולשיר שירים מקומיים בצורה שהופכת את ה"הבאנו שלום עליכם" (שכבר כמעט ולא קיים) להראות כמו הפגנת רגשות מאופקת.
בנוסף, מוסיקה חיה היא נפוצה יותר ממוסיקה מוקלטת. גם לבתי קפה קטנים יש להקה שבאה לנגן. ואי אפשר שלא להזכיר את הריקודים. הקובנים רוקדים כל הזמן, ובכל מקום. רואים ילדים בני חמש ופחות מענטזים לפי הקצב ואין דבר כזה קובני שלא יודע לרקוד יפה. אי אפשר שלא לחשוב שזה נובע מכך שהם צריכים לספק בידור לעצמם ואין להם את האופציה פשוט לשבת כמו בטטות מול הטלוויזיה. במקום זה, הם רוקדים, שרים, מעשנים סיגרים ושותים רום.
הסגירות הופכת את התרבות למאד אותנטית. יש השפעות חיצוניות, כמו חולצות של מסי בכל מקום, אבל הרבה פחות מאשר מדינות שמאפשרות פתיחות וגישה לתרבות המערב.

כדי לפצות על הכיעור שנובע מהזנחה רבת שנים של הבתים והרחובות, הקובנים צובעים כל דבר בצבעים רבים. יש בתים סגולים, שמלות אדומות, מכוניות צהובות ועוד. פרסומות אין בכלל, בשום מקום והכרזות היחידות שיש, והרבה, מציגות את פניו המפורסמות של צ'ה גווארה הארגנטינאי שהיה חלק מכוחותיו של פידל וחוסל על ידי הCIA כשניסה לייצא את המהפכה. את פידל או ראול אגב, לא רואים כל כך.

אז איך קובה הגיעה למצב הזה?
מראשית המאה העשרים, עד שנות החמישים, קובה נשלטה דה-פקטו בידי ארצות הברית, כולל פלישות של המארינס מידי פעם כדי להשליט סדר. היה שלטון עצמאי כביכול, אבל היה זה משטר בובות של האמריקאים. בתקופה הזאת, קובה נהנתה מצמיחה גבוהה, ואפילו גבוהה מאד ביחס לשכנותיה. ככה הם קיבלו את המכוניות האמריקאיות בהן הם משתמשים עד היום. יש כמה מבנים מאד מרשימים ומפוארים (ביחס לתקופה) ואפילו שכונת וילות מפוארת בשם מיראמר. הבעיה הייתה שפירות הצמיחה האלו הגיעו רק לקבוצה מאד קטנה של אזרחים ולאמריקאים. אי השיוויון היה גדול מאד והמדינה סבלה מעוני מחפיר. אלו היו התנאים שהובילו את פידל לתפוס את השלטון בצורה אלימה ב1959 ולהחזיק בו עד השנים האחרונות שבהן שולט אחיו ראול וממשיך את דרכו.
מאז שעלה פידל לשלטון, התמונה השתנתה לחלוטין. מצד אחד, פידל ביצע כמה רפורמות שקידמו את השוויון במדינה בצורה חסרת תקדים. פידל חילק את האדמות לאזרחים ובכך נתן לאזרחים רבים פרנסה למשך שנים רבות. הוא גם הלאים את כל העסקים שהיו בבעלות אמריקאית. את הבתים המפוארים של העשירים הוא לקח והפך לבתי ספר.

הצעד החשוב ביותר שלו, היה הפיכת החינוך והבריאות לשירותים שניתנים בחינם לכל האזרחים. התוכנית הזאת קידמה את אזרחי קובה משמעותית. אחוזי הבערות שם נמוכים מאד ותוחלת החיים גבוהה כמו מדינות מערביות. זהו הישג מדהים ביחס לרמת העוני של המדינה הזאת. פידל גם אסר על גירוש של אנשים מביתם ולכן שיעור מחוסרי הבית הוא נמוך מאד ורואים אותם בהוואנה פחות מאשר בתל אביב. גם אם יש שכונות עוני, ויש, אין אנשים ללא קורת גג.
בנוסף, הוא ביטל את כל ההפרדות הגזעיות שהיו בקובה לפני כן. התוצאה היא מרשימה עד היום בכל קנה מידה. האינטגרציה בין שחורים ללבנים היא בולטת ומרשימה יותר מכל מדינה בה ביקרנו בעבר. לא רואים ברחוב חבורות של שחורים או לבנים, אלא קבוצות מעורבות. יש אפילו המון זוגות מעורבים. (אבל גילו לנו שזה עדיין לא מושלם, ואחד האנשים ששוחחנו איתם אמר לנו בגלוי שהיה מעדיף שהבת שלו לא תתחתן עם שחור.)
צעד נוסף שפידל ביצע ועליו שמענו רבות הוא ניכוי המדינה מפשע. פידל הכניס הרבה כוחות משטרה ובכך הפך את קובה ממדינה עם הרבה פשיעה, סמים וזנות למדינה שהדברים הללו כמעט ולא היו קיימים בה עד השנים האחרונות עליהן נרחיב.

אבל, ביחד עם העליה בשיוויון היתה ירידה משמעותית בצמיחה. קובה עוד הצליחה להסתדר כמה עשורים בזכות תמיכה של ברית המועצות. אך כשזאת התפרקה ב1989, קובה קרסה כלכלית. כך למשל, כל חלקי החילוף למכוניות האמריקאיות הגיעו מברית המועצות ועכשיו לא מגיע כלום. אין בכלל מבנים חדשים בהוואנה מתקופה פידל (יותר מ50 שנה!).

הסיבות לכך הן ברורות. פידל הלאים את כל העסקים הפרטיים. כל מספרה קטנה היא בבעלות של המדינה. כל עסק חדש דורש אישור מהמדינה שתחליט בדיוק מה העסק יעשה, ברמה של מה המסעדה תגיש וכמה שולחנות יהיו בה. וגם זה רק בזכות שראול, בניגוד לפידל התיר בכלל לפתוח עסקים חדשים (בעקבות פיטורים המוניים של יותר ממיליון אנשים שהוא ביצע בשירות המדינה). לכן אין פה יותר מידי מקום ליוזמה פרטית. הסגירות למערב, גם היא מקשה מאד על קידמה.
יזמות נהיית עוד יותר קשה בגלל שיש חוסר ודאות מאד גדול במערכת. המדינה יכולה בכל רגע להפקיע ממישהו את העסק שלו ואפילו את הדירה שלו. כשהיינו שם, ראול הודיע שהוא הולך לבצע שינוי במטבעות שלהם מה שגורם לאנשים בכלל לחשוש שהכסף הקובני לא שווה שום דבר והם פוחדים להחזיק בו. אם למישהו יש רעיון לעסק חדש, או דרך לייעל עסק קדם, אין לו כל כך אינטרס או אמצעי להוציא את זה אל הפועל.

בסך הכול נראה שהמהפכה שירתה את העם הקובני לטובה בשנים הראשונות, אך ככל שעובר הזמן היא מזיקה לו יותר ויותר. ההסבר הוא ברור: בהתחלה פידל חילק את כל פירות הצמיחה והנכסים מהתקופה האמריקאית בצורה שוויונות בהרבה לכל האזרחים. בכך הוא שיפר את מצבם של האנשים באמצע וגם למטה בהרבה לעומת מה שהוא היה, ועשה זאת בבת אחת. אך ככך שחולף הזמן, העובדה שקובה תקועה במקום פוגעת באנשים שלא יכולים להנות מהצמיחה ממנה נהנים אזרחי המערב.
בנוסף, המערכת הקובנית סובלת מהבעיות שאפשר לצפות ממערכת כל כך גדולה שמנוהלת בניהול כל כך ריכוזי. קצת מזכיר סיפורים מהצבא. למשל, מנהל מלון, שנמצא בבעלות המדינה (כמו כל המלונות) לעולם לא יבקש פחות מגבות או סבונים ממה שהוא קיבל בשנה שעברה, אפילו אם הוא מבין שהוא צריך פחות השנה כי מגיעים פחות תיירים. הסיבה היא שאם השנה הוא יבקש פחות, אז שנה הבאה הוא לא יקבל יותר כי זה ייחשב לו תוספת תקציב. ברור שלאף אחד אין אינטרס להתייעל, או לקחת סיכון שעלול לעלות לו במשרה שלו.

התיירים מטלטלים את המערכת
עליית התיירות של השנים האחרונות מובילה להתדרדרות נוספת, וחמורה יותר במערכת הציבורית וההסבר לכך הוא מעניין. התיירות הפכה בשנים האחרונות להיות התעשיה המכניסה ביותר בקובה. יתרה מכך, חלק גדול מתעשיית התיירות נעשה בשחור. כל אזרח מוכן להיות נהג מונית, מדריך טיולים ושמענו גם הרבה על תעשית זנות שניזונה מתיירים. כל מי שעובד בתיירות מרוויח משכורת גבוהה במאות אחוזים מהמשכורת שמרוויח עובד מדינה. כך למשל, רופא, שמרוויח את המשכורת הגבוהה ביותר במגזר הציבורי, מרוויח 25$ בחודש שזה הסכום שהוצאנו על חדר ללילה אצל מארח מקומי.
כמות הכסף שנכנסת מתיירות הובילה להתייקרות משמעותית של כל המוצרים. לכן, רופאים, מורים ומשכילים אחרים שעד לפני רגע היו במעמד יחסית גבוה, מרווחים כעת משכורות נמוכות מאד ומתקשים לרכוש מוצרים שבעבר יכלו להרשות לעצמם.

שכונת עוני בהוואנה
ההתדרדרות במעמד הרופאים והמורים מוביל לשתי תוצאות הרסניות למערכת הציבורית. האחת היא שאנשים כבר לא מעוניינים לעבוד במקצועות האלו. רף הקבלה לרפואה ירד מאד כי אנשים לא מעוניינים יותר לחיות בתנאים הללו. לכן רמת הרופאים יורדת ובנוסף רמת ההשכלה הכללית במדינה יורדת כי אין טעם לרכוש השכלה כשאפשר להיות נהג מונית.
התוצאה השניה היא שבגלל שרופאים ומורים לא סוגרים את החודש יש עליה מטורפת בשוק השחור. לא רק שרופאים מקדמים אנשים בתור תמורת שוחד, או ששוטרים מפסיקים לאכוף את החוק כי משחדים אותם. נוצר מצב שאנשים פשוט מבריזים לחלק גדול מהזמן בו הם אמורים לעבוד, ובמקום זה הם עובדים בתיירות. אחד המארחים שלנו היה מנהל קלינקה שאף פעם לא ראינו אותו הולך לעבודה. הוא אמר לנו שזה בסדר כי גם המנהל שלו עושה את זה.
בסך הכל רמת החינוך, הבריאות ואכיפת החוק שהיו ספינות הדגל של מהפכת קסטרו מתחילות לשקוע בעקבות השינויים הללו. השירותים כבר לא ברמה גבוהה כל כך וכבר לא ניתנים בחינם.

מה הקובנים חושבים על פידל
בניגוד לסיפורים היסטורים על דיקטטורות בעבר, כמו רוסיה של סטלין או גרמניה של השטאזי, אזרחים מדברים יחסית בחופשיות כנגד המשטר. גם לא שמענו הרבה סיפורים על אסירים פוליטים או האזנות סתר של המשטר. זה בודאות קיים במידה מסוימת אבל כנראה לא הרבה כי לא פגשנו אף אחד שזה קרה למישהו שהוא מכיר.
יש, והרבה, ניסיונות לשטיפת מוח בסגנון האח הגדול. זה כמובן יחסית פשוט למדינה כשיש לה את העיתון היחיד ואת כל ערוצי הטלוויזיה. האנשים שאנחנו שוחחנו איתם לחלוטין מודעים לכך שזוהי תעמולה אך לא ברור שהם מייצגים.
לא במפתיע, יש קשר ישיר בין הגיל של האזרחים ליחס שלהם לשיטה, למהפכה ולפידל וראול. הזקנים שעוד זוכרים את חייהם לפני המהפכה, את חלוקת האדמות של פידל ואת פתיחת מערכת הבריאות והחינוך לכל אוהבים את פידל ולא רוצים לשנות את השיטה בצורה יסודית. אך גם הם בהחלט מעוניינים בשינויים מסוימים כמו פתיחות גדולה יותר למערב.
צעירים יותר, לעומת זאת, כבר רואים את השיטה כאבסורדית ומציגים אותה כשיטה מגוכחת. הרבה מהם בשמחה היו מוותרים על הכל והופכים למדינה קפיטליסטית. לכולם ברור שמאז התפרקות ברית המועצות יש בעיה גדולה, והמדינה התדרדרה משמעותית. רבים חושבים שאז קובה היתה צריכה לשנות את המשטר.
אפילו צ'ה המפורסם, שמצטייר כלפי חוץ כגיבור ולוחם באימפריאליזם הוא מאד לא פופולארי. הקובנים פחות זוכרים לו את מאבקיו בארה"ב והרבה יותר את אכזריותו הרבה כלפי אזרחי קובה ביום שאחרי המהפכה. לכל אדם יש איזה סיפור, על איך צ'ה יורה באנשים חפים מפשע בלי משפט, בלי סיבה ובלי רחמים.

היחס לארצות הברית
היחסים עם ארצות הברית הם complicated. זה התחיל בכך שרבים מבני המעמד הגבוה בקובה עזבו את המדינה כאשר פידל עלה לשלטון והיגרו לארצות הברית. היתה להם ציפיה שהאמריקאים יפילו את פידל והם יוכלו לחזור. זה כאמור לא קרה, והאנשים הללו נשארו בארצות הברית, והקימו לובי קובני אנטי-פידל חזק במפלגה הרפובליקאית.
זאת כנראה אחת הסיבות המרכזיות לכך, שעד היום, למרות שקובה כבר איננה איום על ארצות הברית, ארצות הברית ובעיקר המפלגה הרפובליקאית עדיין מנסה להפיל את משטר פידל. הם עושים זאת בשתי דרכים מרכזיות. הראשונה היא אמברגו על קובה. האמברגו הזה הוא משמעותי בעיקר בגלל ההפסדים של תיירים אמריקאים שיכלו להגיע לקובה. זה לא מופרך שאם האמברגו יוסר אז כמות התיירים בקובה תגדל פי שניים או יותר שכן ארצות הברית היא המדינה הקרובה ביותר לקובה, והאזרחים בה הם תיירים עשירים במיוחד.

רק רפובליקאים (חוץ ממני)
הדבר השני שארה"ב עושה זה להעניק אזרחות אמריקאית לכל קובני שחפץ בכך ומצליח להגיע אליה. התוצאה המדהימה של המדיניות הזאת היא שחמישית מאוכלוסית קובה כבר היגרה לארצות הברית, כולל אלו שהיגרו מיד עם עליית פידל. הם תומכים כלכלית באופן מאד משמעותי בקובנים שנותרו בקובה.
פידל הצליח להתמודד לא רע עם הסנקציות הללו. כך למשל, הוא הצליח בשנות השמונים לשלוח לארצות הברית את כל מי שהוא לא רצה אצלו – אנסים רוצחים, נכים, בעלי פיגור שכלי וכו'. בנוסף הוא מצליח לנתב את זעם האזרחים בעיקר כלפי ארה"ב ולא כלפיו. חלק ניכר מהאזרחים לא מאשים את המשטר בסנקציות שארה"ב מטילה אלא מאשים את אכזריותם של האמריקאים ובעיקר של רפובליקאים ותופס את זה כהמשך האימפריאליזם האמריקאי של תחילת המאה.
עליית אובמה הפיחה תקוות רבות אצל הקובנים. הוא לא יכול להסיר את האמברגו, כי לכך הוא צריך אישור של הקונגרס, שהוא בעל רוב רפובליקאי. אבל, הוא כן יכול, להתיר לאזרחים אמריקאים לבקר בקובה, שזה בעיקר מה שהקובנים רוצים. למעשה הקובנים כבר מתחילים להערך לכך, והם סגרו את אחד הנמלים בהוואנה והופכים אותו לנמל תיירותי שיקלוט את ספינות הקרוזים שיגיעו מדושנות באמריקאים מדושנים ממיאמי.

יחס לישראל
אי אפשר לסיים בלי איזו נקודה אישית. התקשורת הקובנית היא מאד מוטה נגד ישראל ומאד תומכת בפלסטינים. זה כנראה בגלל הקשר של ישראל לארה"ב שמתבטא גם בכך שישראל תמיד מצביעה נגד קובה באו"ם. כל האנשים שאנחנו פגשנו, כבר פגשו ישראלים בעבר ולכולם היה את אותו סיפור, איך הם חשבו שישראלים הם אנשים נוראיים עד שנתקלו לראשונה בתיירים ישראלים וראו שהם גם כן בני אדם.
אחד המארחים שלנו אף סיפר שכשאירח לראשונה ישראלים לפני שבע שנים הגיעו אליו נציגי משטרה ותיחקרו אותו בפרטי פרטים על כל הענייין הזה. הוא משוכנע שאז בניגוד להיום, ישראלים בקובה היו תחת מעקב. יש גם סיפורים על תיחקורים בשדה תעופה. אנחנו לא ניתקלנו בשום דבר מהסוג הזה וכנראה שכמות הישראלים הגדולה שהגיעה לשם בשנים האחרונות סללה עבורנו את הדרך.

האם תהיה עוד מהפכה בקובה?
אז לאן קובה הולכת מכאן? נראה שמאז עליתו של ראול יש גידול בפתיחות של קובה לעולם החיצוני אך זה מעט מאד יחסית לכמות הדברים האסורים. המשטר עדיין אוסר על אינטרנט, טלוויזיה בלווין, רכבים חדשים ועוד.
התמורות שתיארנו בעקבות הגידול בתיירות יוצרות לחצים גדולים מאי פעם על השיטה והמערכת. הרושם שלנו הוא שקבוצת המשכילים היא כיום הקבוצה עם הפוטנציאל המהפכני הגבוה ביותר. השיטה פועלת מאד לרעתם, אך גם מאד תלויה בהם מצד שני. כך למשל, פידל ייצא רופאים לונצואלה בתמורה לנפט, כלומר ממש מכר את האזרחים שלו. בנוסף, לרופאים אסור לצאת מהמדינה בכלל כי יש חשש גדול שלא ישובו והם נכס יקר. אלו גם האנשים שרואים שהשיטה פשוט לא עובדת, ומלאה בשוחד ושקרים, כך שגם אם פעם הם האמינו באידיאולוגיה הם כבר מיואשים ממנה.
עם זאת, מעבר לכך אין עוד סימנים שיש עוד מהפכה בדרך. האזרחים לא מאד מאמינים בזה. חלקם מאמינים שראול יעשה עוד שינויים קטנים וכך בצעדים קטנים המצב ישתפר. חלק גם מצפים לזה שראול ופידל הקשישים ימותו בסופו של דבר והמחליפים שלהם יהיו טובים יותר. כל עוד זה מה שהם חושבים, אין להם שום רצון ואינטרס לסכן את עצמם בניסיון להוביל להפיכה.
אם אכן אובמה יאפשר לתיירים אמריקאים להכנס לקובה זה מאד יקדם את הכלכלה שם. אבל לדעתנו זה רק יגביר את חוסר הנחת מהשיטה שם עקב התחזקות כל התופעות שאמרנו.

אנחנו סקפטים לגבי זה ששינויים מסוימים בתוך השיטה יכולים להוביל לתמורות מספקות בשיטה. כל מצב שבו אזרחים לא יכולים לבחור את השלטון שלהם, לא באמת יפתור את הבעיות העמוקות שקיימות בקובה. יש כמובן את הדוגמה של סין, שנראה שמתפתחת מאד תחת דיקטטורה, אך נראה שהסגירות בקובה שנובעת מפחד של המשטר משינויים היא חמורה יותר מאשר בסין (מה גם שהסיפור של סין עובד רק כמה שנים ועוד לא ברור מה יהיה איתו בעתיד).
אנחנו מקווים שאם תבוא מהפכה, היא לא תהיה אכזרית ותעשה בחוכמה ובזהירות. בקלות אפשר לראות מצב, כמו בברית המועצות שקובה מפריטה את עצמה לדעת ויוצרת שכבה של אוליגרכים שישלטו בה. קובה צריכה לנצל את זה שבסך הכול יש שם לאנשים תודעה חברתית מופתחת שחושבת שיש דברים שצריכים להינתן בחינם לכל האזרחים ולדאוג שזה ישאר המצב.
בסך הכול המצב בקובה לא נראה לנו יציב במיוחד. יש יותר סימנים לכך שמשהו עומד להשתנות מאשר שהיו למשל לפני שבועזיזי הצית את עצמו, ובכך הצית את כל העולם הערבי. לכן, כל מה שנותר לנו הוא להמליץ לכם לבקר ולראות את הפלא הזה, לפני שהוא משתנה לטוב או לרע. יש גם אחלה שייק מנגו.

שייק מנגו (אילוסטרציה)