בעקבות 43 הסרבנים – האם אנחנו רק מגנים על עצמנו?

נתחיל בגילוי נאות. אני מכיר טוב חלק מחותמי מכתב 8200. אך אינני נמנה על אותם 43.

גם אני הייתי שם, די הרבה זמן אפילו. אני משוכנע שיש עוד הרבה כמוני שמוטרדים מאד מהטענות שהמכתב הזה מעלה, גם אם הם מסתייגים מפעולת הסירוב בחברה דמוקרטית. בלי קשר למה שאני חושב על סירוב, אני בעיקר מאד מוטרד מהשאלה – האם מה שאנחנו עושים, מדינת ישראל, הוא אך ורק הגנה עצמית.

כל הדיון סביב המכתב התעסק בעיקר באמצעים ש8200 משתמשת. האמת שזה לא מה שמטריד אותי. לא כי זה לא נורא. כי מלחמה זה חרא. מלחמה זה החרא הכי גדול שהאנושות יצרה אי פעם ואין שום דבר שבכלל מתקרב לזה. הפעולות שעושים במודיעין הן אלימות וקשות, כמו גם בחיל האוויר, בחי״ר ואיפה לא.

חוץ מחריגים כואבים, אני חושב שצה״ל מנסה לצמצם את הזוועות של המלחמה. אבל כמו ששי הסביר מצוין אין דבר כזה מלחמה נקיה ולא יכול להיות. במלחמה משתמשים באמצעים אלימים ונוראיים. אני אישית שואל את עצמי, האם הייתי מוכן להחיל את האמצעים האלו, החל מהסחיטה של משת״פים במודיעין ועד להפצצות כבדות של חיל האוויר מול חיזבאללה? התשובה היא חד משמעית. כן.

כי מול חיזבאללה, סוריה, אירן ודומיהם הדבר היחידי שאנחנו רוצים זה שהם יכירו בקיומינו ויחיו לצידנו בשלום. כשהם יהיו מוכנים עשות את זה, נחתום איתם על הסכם כמו שחתמנו עם ירדן ועם מצרים. וכשיהיה הסכם, לא נצטרך להמשיך לעשות את אותם דברים אכזריים (והם לא יעשו לנו). כל עוד הם לא רוצים, אין לנו ברירה.

צבא הוא הצורה הכי קיצונית של רעיון ״המטרה מקדשת את האמצעים״. המטרה, הגנה עצמית, היא המטרה החשובה ביותר, והאמצעים הם הקשים ביותר.  ופה הנקודה. האם המטרה מוצדקת? האם הפעולות שלנו מול הפלסטינים הם באמת הגנתיות? התשובה שלי היא – זה אמנם נראה שכן, אבל בעצם ממש לא.

זה נראה שכן, כי נראה לנו שגם עם הפלסטינים, ברגע שהם יכירו בקיימנו וירצו לחיות לצידנו בשלום נוכל להפסיק.  8200 הרי לא נטפלת להומוסקסואלים בשביל הכיף שלה. היא רוצה להשיג מהם מידע שיכול להציל חיים. כש״יהיה פרטנר״ נוכל להפסיק.

האמנתי לזה פעם. היום ברור לי שעבדו עלי וממשיכים לנסות לעבוד עלי. כדי שנמשיך לתמוך ולא נשאל שאלות. מדינת ישראל לא רוצה להפסיק את הכיבוש ולא עושה כלום בשביל להפסיק אותו. למעשה אני חושב שהיא עושה בדיוק את ההפך. יש לה שיטה שאני קורא לה – השיטה של צ׳יץ׳.

השיטה של צ׳יץ׳

צ׳יץ׳ היה ראש עיריית תל אביב והייתה לו שיטה מיוחדת להשיג תקציבים לעיר שלו. הוא ידע שאת הסכומים שהוא רוצה, הוא לא ייקבל. לכן מה שהוא עשה בעורמה זה קודם כל לבזבז את כל הכסף שהוא קיבל על דברים לא קריטיים – עוד גינות,  עוד שיפוץ של המשרד של הסגן ועוד זמר ביום העצמאות. ואז באיזשהו שלב התקציב היה נגמר, ולא היה מספיק כסף לשלם למורים ולאסוף את הזבל מהרחוב. כשזה היה קורה, צ׳יץ׳ היה בא לאוצר ואומר – ״אין ברירה״. ולאוצר באמת לא הייתה ברירה.

וזה בדיוק מה שממשלת ישראל עושה לנו, האנשים שרוצים מעל הכל, שיפסיקו להיפגע פה חפים מפשע. היא מחבלת בכוונה בכל סיכוי להגיע פה אי פעם לשלום בין העמים ולהפסקת הזוועות האלו משני הצדדים. ממשלת ישראל נוקטת צעדים מכוונים כדי שהכיבוש יימשך לנצח. כבר עשרות שנים שהיא נקטה וממשיכה לנקוט בצעדים שיחרבו כל תקווה לעתיד של שלום. וכשאין שלום, יש מלחמה ואנחנו נאלצים להמשיך ולבצע את הזוועות האלו, ולפעמים גם להקריב את חיינו כי ״אין ברירה״.

עזבו את הויכוח הקבוע והשחוק של מה יכולנו להציע בקמפ דיוויד, או מה אפשר להציע עכשיו לאבו מאזן. בוא לצורך הדיון ניקח את העמדה הימנית בויכוחים האלו ונניח שלא הייתה שום אפשרות להגיע להסכם אז באותו רגע. נניח שלא ניתן היה בשום רגע בהיסטוריה לסיים את האלימות מחר בבוקר. מה עשינו כדי להתכנס לסיום האלימות בטווח של 10, או 20 שנה. מה שממשלות ישראל עשו, גם מימין וגם משמאל, זה רק להחריב כל סיכוי לנורמלזציה בעתיד. מעל לכל – ההתנחלויות. מאז שאהוד ברק אמר שאין פרטנר ועד היום, ההתנחלויות הכפילו את עצמן. וזה ממש לא רק הגושים. ממשלת ישראל בכוונה מעניקה מעמד של איזורי עדיפות לאומית רק להתנחלויות שממוקמות באיזורים שימנעו הקמה של מדינה פלסטינית.

גם אני חושב שאם איזה נלסון מנדלה היה יו״ר הרשות במקום עראפת, היינו מגיעים לאנשהו בשנות ה90. בהרבה נקודות הפלסטינים מנעו את השלום. אבל אנחנו דואגים שהוא לא יגיע אף פעם.

התוצאה של ההתנהלות הזאת היא שלישראל היום כמעט ובלתי אפשרי להגיע להסדר עם הפלסטינים. זה ידרוש כמות עצומה של פינוי תושבים שספק אם איזושהי מדינה יכולה לעמוד בה. וכשאין הסדר ברור שהצד השני ימשיך לנסות לפגוע בנו. גם אהוד ברק כבר הודה שאם היה פלסטיני היה עושה אותו דבר.  ולנו ״אין ברירה״ אלא להגן על עצמינו.

אני ממש לא חושב שלמדינת ישראל אין זכות להגן על עצמה. אני גם לא חושב שצריך לפנות מחר את כל ההתנחלויות ולהסכים לכל הסכם שיציעו לנו. אני רק צריכים להחזיר את הגזר למקל. אנחנו צריכים לבחור כיוון – איפה אנחנו רוצים להיות בעוד 20 שנה וללכת לשם. זה יכול להיות שתי מדינות, מה שאומר שאנחנו צריכים קודם כל להפסיק מיידית את הבנייה בהנתחלויות ולהתחיל אפילו לתמרץ באופן הדרגתי פינוי מתנחלים מאזורים שאין סיכוי שאפשר להמשיך לשלוט בהם. אבל זה גם יכול להיות כיוון של מדינה אחת, או קונפדרציה או לא יודע מה.

אבל ברור לחלוטין שכיום אנחנו משתמשים בשיטת צ׳יץ׳. על פניו אנחנו תומכים בפתרון שתי המדינות. בפועל אנחנו נוקטים במדיניות שהופכת אותו לבלתי אפשרי. אבל כשנגלה את זה – כבר ״לא תהיה ברירה״. אולי כבר היום זה בלתי אפשרי.

ביבי לא מנסה לעבוד רק על העולם. הוא מנסה לעבוד על המרכז והשמאל הציוני. אנשים שמרגישים רע מאד עם הכיבוש, אבל מוכנים להמשיך לשרת אותו כי כל הזמן ״אין לנו ברירה״. תמיד נוח שיהיה בממשלה איזה אהוד ברק או ציפי לבני שיצרו תחושה כאילו אוטוטו ההסכם כאן (כי הם רוצים שנצביע להם). יתנו לנו להרגיש שמה שנעשה בעזה וסיני יכול לקרות שוב למרות ששם היו כמה אלפים ובגדה מאות אלפים. יגידו לנו שיש גושים ויקוו שלא נבדוק במפה מה קרה בפועל בעשר שנים מאז יוזמת ז׳נבה וכמה הגושים כבר לא רלוונטים. ביבי יודע שאם יגיד לנו את האמת, שהוא מנסה להמשיך את הכיבוש כמה שאפשר אבל בונה עלינו שנעצור את הפלסטינים כשהם ינסו להתנגד – אנחנו לא נסכים. אנחנו נגיד לו – כבודו, זאת לא הגנה עצמית. אז הוא עושה לנו את שיטת צ׳יץ׳.

 

 

על מלחמה, מוסר, אנחנו והם

 

חודשיים של מלחמה בעזה נגמרו, עשרות ימי מילואים מאחוריי ואני מרגיש צורך לסכם, לחשוב ולזקק את התקופה הזאת. יכול להיות שהנקודות שאכתוב כאן הן ברורות מאליהן, ואולי שום דבר לא ברור מאליו במציאות שאנחנו חיים בה. בכל מקרה, הנה מה שהבנתי על עצמי, על מלחמות ועל החברה שלנו בישראל.

1.מלחמות זה עסק מלוכלך ומתים בו הרבה אנשים שלא מגיע להם למות. זהו, ככה זה. במהלך המלחמה נשמעו הרבה קולות בישראל בעזה ובעולם על כמות האזרחים, נשים ילדים וזקנים שמתו בעזה במהלך הלחימה. בעיניי, ומהניסיון הקטן שלי, עשו הרבה מאוד מאמצים כדי לצמצם את הפגיעה באזרחים. אבל, וזו הנקודה החשובה פה, אי אפשר גם לרצות שישראל תצא למלחמה וגם שלא יהרגו אזרחים. מוזמנים לעיין בכמות האזרחים העיראקים שמתו בעשור האחרון, או בכל מלחמה אחרת. אפשר להיות לגמרי נגד מלחמות. אבל מי שחושב שצריך להלחם, שיבין שימותו אזרחים חפים מפשע. אותי באופן אישי המחשבה הזאת בעיקר מעציבה. מי שנלחם מבין שמלחמה מתים גם ילדים, וצריך לחיות עם זה. אבל מבחינתי בשביל שיהיה אפשר לחיות במציאות כזאת, חייבת לכל הפחות להיות סיבה טובה למה בכלל נלחמים. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה.

2.מדינת ישראל מוכיחה שהיא מבינה רק כוח – לפני כמה חודשים קמה ממשלת אחדות פלסטינאית ונוצרה הזדמנות לדיאלוג עם הנהגה פלסטינית מאוחדת. אבל ישראל התעלמה מאבו מאזן, ובטח שלא הסכימה לשמוע מחמאס. אך הנה, החמאס יורה עלינו אלפי טילים, הורג לנו למעלה מ70 חיילים ואזרחים, והופ, מרחיבים את אזור הדיג, נפתחים המעברים, ואפילו כתוב בעיתונים שביבי נפגש עם אבו מאזן בירדן. כל מה שהימין עושה זה מה שהשמאל מציע רק שהוא מבקש להלחם קצת לפני זה, בשביל ״הרתעה״. אני לא קונה את זה. עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן לא קידמו ולו במילימטר את בטחון ישראל בטווח הארוך. הם רק מראים שוב ושוב שבשביל לשכנע את ישראל צריך כוח ובכך מזמינים עוד התקפות עתידיות. ובכל זאת, הייתי במילואים, הרגשתי שאני מגן על החיילים בתוך עזה, שומר על האזרחים בעורף ואפילו עובד קשה מאוד כדי שלא יהרגו פלסטינים חפים מפשע. המציאות היא מורכבת, ואין שחור ולבן, וכנראה, שגם במערכה הבאה אתייצב למילואים, מה שמוביל אותי לנקודה הבאה.

3.יש קשר ישיר בין כמות הטעויות שנעשות במלחמה לאיכות האנשים בצבא. בתקופה שלפני צוק איתן הייתה המון ביקורת על תקציב הביטחון והייתה מתקפה כמעט ישירה על אנשי הקבע. בעיניי תקציב הביטחון צריך להיות שקוף הרבה יותר כך שאנחנו כציבור נוכל להתייחס לתקציב. אבל, אי אפשר גם לרצות שאנשים מצוינים יישארו בצבא, גם לרצות שיהיו בעל מטען ערכי מוסרי מדהים וגם לפגוע להם בתנאים הסוציאליים. אם אנחנו רוצים שיהיה לנו צבא מצוין, צריך בו אנשים מצוינים וזה עולה הרבה כסף. יש הרבה בזבוז בצבא, וחייבים ליעל אותו. בשביל זה התקציב חייב להיות הרבה יותר שקוף. הביקורת צריכה להיות כלפי מערכת הביטחון, ולא אנשי הצבא עצמם. אני השתחררתי ואני שלם עם ההחלטה הזאת, אבל, כמו חברת היי-טק, כמו מורה בתיכון, כשמתפשרים זה פוגע באיכות התוצאה. במקרה של מלחמה זה גורם להרבה אנשים למות סתם. למרות הכתוב כאן, אציין שהלחימה בעזה, היא כל כך מורכבת, שיש לא מעט מקרים שכמעט לא ניתן לשפוט חייל כזה או אחר על תוצאות לא טובות. צפוף שם ומחריד והכול קורה מהר. גם צבא שלם של צ'אק נוריסים לא יצליח בחלק מהמקרים לחמוק מתוצאות עגומות. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה.

4.מי שנלחם חייב לסמוך על הדרג המדיני.אני לא מכיר פעולה אחת במלחמה הזאת שדגל שחור התנוסס מעליה באופן מובהק כמו שמלמדים בטירונות. אני חושב שזה לא טריוויאלי ויש לזקוף זאת לזכות הצבא. ועדיין נעשו הרבה טעויות. מי שחושב שאפשר להימנע מזה לחלוטין טועה לגמרי וזאת נקודת המוצא שלי בדרך למילואים. אבל המינימום שאני כן דורש זה שתהיה תכלית. שיש סיבה למה אנחנו עושים את זה, וזה לא איזה אילתור של הקבינט שמונע מצרכים פוליטים. לכן עלינו לבחור במנהיגים שלנו בקפידה, כי במציאות שבה אין תשובות מוחלטות, אין כבר מלחמות אין ברירה ואין פתרונות קסם למנהיג יש הרבה כוח. ביבי הוא מלך המציאות האפורה, הוא נהנה ממנה, חיי ממנה ובוחר שלא להכריע כלום בעזרתה. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה

5.הימין לא מסוגל ולא רוצה לשפר את המצב והימין יודע את זה. זה לא קונספירציה. זה מה שהם אומרים. הם קוראים לזה ניהול הסיכסוך, או רסיס בתחת. כשאתה מנהל סכסוך, ברור שהאויב יחפש דרך לפגוע בך, וכרגע זה דרך עזה. כשבוחרים להתעלם מאבו מאזן , כשמתעלמים מהיוזמה הסעודית, כשעושים לג'ון קרי את המוות, האפשרות היחידה שנותרת היא מלחמה. הימין משאיר אותנו במצב של אין ברירה אלא להלחם. החכמה איננה לחשוב מה עושים כשחמאס יורה עלינו, כי כשזה קורה ברור שצריך להלחם. אחריות וחזון באים לידי ביטוי לא במלחמה, אלא בתקופה שבה אין מלחמה, אז מנהיגות אמיתית נמדדת. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה.

6.הממשלה הורסת כל סיכוי לשלום בעתיד. אני לא חושב שהצד שמולנו הוא שוחר שלום, והייתי גם מבקר פה את החמאס אם הייתי חושב שיש תומכי חמאס שקוראים את הבלוג הזה. ובכל זאת, יש עוד 17 שנה עד שהילדה שלי תצטרך להתגייס. ההיסטוריה מראה שאין בעיה שאי אפשר לפתור ב17 שנה. אבל במקום לנצל את ההפוגות שיש לנו כדי לקדם דיאלוג וסובלנות הממשלה מחבלת בכוונה בכל סיכוי לשלום בעתיד. היא עושה את זה בכך שהיא מרחיבה את ההתנחלויות כדי למנוע את פתרון שתי המדינות. וגם בכך שהיא דואגת להגביר את השנאה שיש פה בין שני העמים שלנצח יצטרכו לחיות פה יחדיו, במדינה אחת או שתיים. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה.

7.לשרת בצה"ל זו לא זכות. ומאוד מפריעה לי הגישה שללבוש מדים והלחם למען המדינה שלך זו זכות גדולה. להיות חייל זה במקרה הטוב חובה מצערת בלית ברירה ובמקרה הרע הכרח בלתי פתיר. זו לא זכות כי אינני מאחל לבת הקטנה שלי שתתגייס לצבא, אני מאחל לה שלא יהיה צבא. זו זכות גדולה לעשות שלום, זו זכות גדולה לחיות במדינה שסבא וסבתא שלי ברחו חצי עולם בשביל להגיע אליה, זו זכות לחיות בתקופה שליהודים יש מדינה שבה הם מרגישים בבית. עלינו לצער על כל יום שאנו חיילים, ולפעול בכל כוחנו למען עתיד אחר. מלחמות הופכות אותנו לאלימים, מיואשים, גזענים ולאומנים. מלחמות גורמות לנו לחשוב שהכל שחור ולבן ושאנחנו צודקים תמיד,  ועל כך יהודה עמיחי כתב:

מן המקום שבו אנו צודקים

לא יצמחו לעולם פרחים באביב.

המקום שבו אנו צודקים

הוא קשה ורמוס

כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים

את העולם לתחוח

כמו חפרפרת, כמו חריש.

ולחישה תשמע במקום

שבו היה הבית

אשר נחרב.

פיקטי

אני לא חושב שיש כלכלן בעולם שעוד לא כתב משהו על הספר המפורסם של פיקטי – ״הון במאה ה21״. כל איש שמאל מצטט אותו. כל איש ימין מאשים אותו בנתונים שגויים וקונספירציות (לא בצדק). איכשהו הם כולם הספיקו לקרוא אותו בשלושה ימים מאז שהוא יצא. לי לקח שלושה חודשים כדי לקרוא את 696 העמודים האלו.
מצד אחד מדובר בספר מדהים. החשוב ביותר בתחום ובוודאי מצדיק פרס נובל. את מה שהוא מצא, כל אדם צריך לדעת.
מצד שני, מדובר בספר קשה מאד לקריאה. הוא ארוך ומלא בתיאורים יבשים מאד על איך הוא בחר את סדרות הנתונים. למרות שהספר אזל מהר מאד מהמדפים אני בספק כמה אנשים שלא עוסקים בתחום באמת הצליחו לשרוד את כולו.
אז לאלו מכם שאין זמן לקרוא בעיון את 696 העמודים, אבל רוצים להבין על מה המהומה, הנה חמישה עמודים שמסכמים את הספר החשוב ביותר שנכתב בעשור האחרון:

תרומתו הגדולה ביותר של פיקטי (יחד עם עמנואל סאז איתו הוא עבד) היא באיסוף כמויות עצומות של נתונים ממגוון מדינות, וממגוון תקופות לגבי חלוקת הכנסה משכר ומהון. פיקטי וסאז מגיעים מהתחום של מיסוי, והם הראשונים שהחליטו להשתמש בנתונים של מיסוי בשביל מחקר על חלוקת הכנסה. לפניהם אנשים בעיקר השתמשו בנתונים שמבוססים על סקרים כמו אלו של הלמ״ס. בישראל עד היום זה המצב. הנתונים שלהם טובים יותר כי:
1. הם מכילים לראשונה נתונים על הון – על כמות הנכסים שיש לאנשים. אף סקר לא שאל על זה. ובהקשר של אי שוויון זה כנראה יותר מעניין ממשכורות כפי שנרחיב מיד.
2. הם מכילים נתונים טובים על ההכנסות הגבוהות, הממש גבוהות, והממש ממש גבוהות. אף סקר לא מצליח לאסוף נתונים מדויקים על ה0.01% באוכלוסיה, אבל הנתונים של מס הכנסה יכולים.
3. יש לו סדרות נתונים שהולכות הרבה מאד אחורה בזמן, אפילו 300 שנה, הרבה לפני שהסקרים התחילו, מה שמאפשר לראות תהליכים היסטורים.

המסקנה שלו מהנתונים היא שאי השיוויון מתקרב לרמות הגבוהות בהיסטוריה ואם לא יעשו משהו בקשר לזה, זה רק ייגדל עוד. בפרספקטיבה של 250 שנה, התקופה שאנחנו חיים בה היא לא מיוחדת, להפך. התקופה של אחרי מלחמות העולם הייתה מיוחדת בגלל רמות אי השוויון הנמוכות בה ועכשיו אנחנו חוזרים לשיווי משקל. הדבר העיקרי שאפשר לעשות כדי למנוע את זה הוא מס גלובלי על הון.
עכשיו בואו ניכנס יותר לפרטים.

חייבים לדבר על הון כשמדברים על אי שוויון
חייבים קודם כל כי שליש מההכנסות של אנשים הן הכנסות מהון. אבל זה מילא. מעבר לזה, בתוך העשירים באמת, אלו באלפיון העליון, רוב ההכנסות הן הכנסות מהון ולא מעבודה. לכן כל המחקרים שמסתכלים רק על שכר (שזה כל המחקרים בארץ) נותנים תמונה חלקית בלבד. אבל גם זה מילא.
מה שכבר יותר קריטי זה שאין בכלל תיעוד של ירושות ומתנות מההורים במחקרים שלא מסתכלים על הון. זה משהו שהולך ונהיה חשוב יותר משנה לשנה וכבר אי אפשר להתעלם ממנו במרכיבי ההכנסה של אדם (כמה אנשים קונים דירה בלי עזרה מההורים?).
ומה שעוד יותר קריטי הוא שיש תחושה שזה סוג של אי שוויון שהוא הרבה פחות מוצדק. רמה מסוימת של אי שוויון היא הכרחית כדי ליצור תמריצים ולכן אי שוויון מסוים בשכר לפעמים הוא לא רק נסבל אלא אף רצוי. כך למשל, זה טוב שאנשים שהלכו לאוניברסיטה ירוויחו קצת יותר, כדי שיהיה תמריץ ללכת לאוניברסיטה (בהנחה שהיא נגישה). גם הרבה פעמים שכר מבטא משהו שמגיע לך על התרומה שלך, כי מישהו מוכן לשלם לך על זה (מיד נדבר למה זה לא בהכרח נכון ברמות מאד גבוהות). אבל כל הדברים הללו לא חלים על שרי אריסון. כמות ההון המטורפת שלה לא מתמרצת אותה לכלום, היא לא תגמול על תרומה שלה ולכן מרגיש פחות הוגן.

הון מתחלק בצורה פחות שיוויונית משכר
באופן טיפוסי במרבית המדינות המערביות, העשירון העליון מחזיק 50% מהנכסים, בעוד שה50% התחתונים לא מחזיקים כלום! וזה עוד מצב טוב מבחינה היסטורית – כי יש מעמד ביניים של 40% מהאוכלוסיה שמחזיקים בערך 50% מהנכסים. זה לטענת פיקטי החידוש הגדול של המאה ה20 וזה אולי המהות של מעמד ביניים – אנשים שיש להם נכסים בשווי 4-10 פעמים השכר השנתי שלהם. זה אומר בערך שהם הבעלים של הבתים שלהם. עד המאה ה20 לא היה דבר כזה. אבל, לטענת פיקטי, זה עומד להיגמר בקרוב אם לא יקשיבו לו.
בגדול מה שקרה במאה ה20 זה שהון עבר מהאחוז העליון למעמד הביניים. בתחילת המאה ה20 האחוזון העליון החזיק ב50% מההון (!) והעשירון ב90%. באופן גס, 30% מההון הכולל עבר מהאחוזון העליון לאמצע בעיקר בגלל מלחמות העולם. בתקופות האלו התחילו מיסים הרבה יותר גבוהים, הפקעות, אינפלציה ששחקה את הנכסים ועוד דברים שמיד נרחיב לגביהם.
אבל פיקטי חושב שהמלחמה הוציאה אותנו משיווי משקל ועכשיו אנחנו בדרך חזרה לשם. ההון יתחיל לחזור לאחוזון. וזאת הסיבה:

ההון רק ילך ויתחלק בצורה פחות שוויונית
זאת הטענה המרכזית של הספר. פיקטי טוען שמעמד הביניים במובן של ההון, אנשים שיש להם מספיק חסכונות בשביל להחזיק בית ולא הרבה יותר, הולך להיכחד. הסיבה היא שr>g. כלומר התשואה על ההון גדולה מהצמיחה. מה זה אומר? מה קשור?
בקצרה – הקצב שבו ההון צומח (r) גבוה יותר יותר מהקצב שבו המשכורות וכל יתר הכלכלה צומחת (g) ולכן אנשים שבעיקר חיים מההון שלהם מגדילים את הפער מאלו שחיים על משכורות, והתהליך הזה יכול להגיע לרמות קיצוניות מאד סטייל המאה ה19. עכשיו נרחיב:
מישהו שיש לו הון עצום, מרוויח כל שנה תשואה של כמה אחוזים על ההון שלו שמסמנים אותה בr. מאחר שהוא די עשיר, הוא יכול לחסוך חלק גדול מהתשואה הזאת. אם הוא ממש עשיר אז הוא יכול לחסוך אולי כמעט את כל התשואה. במצב הזה הכסף שלו גדל כל שנה בקצב של r. בעוד שכל הכלכלה גדלה בקצב של הצמיחה שזה g.
במשך רוב התקופות שיש עליהן נתונים, שזה ה300 שנה האחרונות, r היה הרבה יותר גדול מg. כלומר התשואה על ההון הייתה הרבה יותר גדולה מהצמיחה. במאות ה19-18 r היה בערך 5%. לעומת זאת g נבע בעיקר מגידול באוכלוסיה והיה בערך 1%. במצב הזה, אם בעלי ההון היו מבזבזים 60% מההכנסות שלהם, זה עדיין היה משאיר להם גידול של 2% בכמות הרכוש שלהם. ולכן הרכוש שלהם גדל מהר יותר מסך כל התוצר. ככה שככל שעבר הזמן הם רק נהיו עשירים יותר ביחס לכל השאר.
אחרי מלחמות העולם הייתה תקופה יחודית שבה הצמיחה היתה יותר גבוהה, או לפחות בערך באותו סדר גודל כמו התשואה, ואז אחרי שמנכים את זה שאנשים צורכים חלק מהתשואה, כמות הרכוש של אנשים הצטמצמה ביחס לכלכלה.
אבל זה נגמר בעיקר כי הצמיחה היא איטית יותר. האוכלוסיה כבר לא גדלה, וגם נגמר העידן של שיקום נזקים מהמלחמה שבו הצמיחה היא מהירה יותר. לכן היום אנחנו שוב בעידן שבו התשואה להון הרבה יותר גדולה מהצמיחה, ולכן מי שיש לו כסף רק מגדיל את הנכסים שלו.
אם זה יימשך, פיקטי חוזה ששוב האחוז העליון יגרוף סכומים גבוהים מאד שיבואו על חשבון מעמד הביניים שההכנסות שלו הן בעיקר מעבודה.

התשואות להון מתחלקות לא שווה
אז כאמור ככל שהתשואה על ההון גדולה יותר מהצמיחה, בעלי ההון מגדילים את הפער בינם לבין כל היתר. מה שמשנה אבל, זה לא התשואה הממוצעת להון, אלא התשואה שעושים בעלי ההון. פיקטי טוען שככל שאתה עשיר יותר אתה מצליח להשיג תשואה גדולה יותר. ככה שהפער בין r לבין g רק גדל.
הוא מראה את זה באמצעות נתונים על קרנות החיסכון של האוניברסיטאות האמריקאיות. הקרנות הללו מפרסמות נתונים די מקיפים על כמות הכסף שבהן ועל ההשקעות שלהן. הקרנות הממש גדולות, אלו של הרווארד וייל עושות יותר מ10% תשואה בשנה בממוצע. וככל שהאוניבריטה פחות עשירה ככה התשואה יורדת.
אפשר היה לחשוב שזה בגלל שהקרנות הגדולות לוקחות יותר סיכונים ולכן מקבלות תשואות גבוהות יותר. אבל לא נראה שזה המצב כי התנודתיות של הרווח די זהה בכל הקרנות.
פיקטי חושב שזה עניין של יתרון לגודל. הרווארד משלמים 100 מיליון דולר בשנה כדי לנהל את הקרן שלהם. הקרן שלהם מכילה בערך 30 מיליארד דולר, אז זה רק 0.3% שהם משלמים על זה. אבל זה נותן להם יכולות למצוא כל מיני הזדמנויות שמישהו שמשקיע רק 1000 דולר בשנה על הניהול של הקרן שלו לא יכול לקבל.
כלומר, אנשים מאד עשירים יכולים להרשות לעצמם להשקיע הרבה מאד כסף ביועצי השקעות טובים. אלו מסדרים להם תשואה גבוהה יותר של 8 אחוז בשנה. ככה שגם אם הם אוכלים חלק ניכר מזה, זה עדיין הרבה יותר מהצמיחה. ולכן ההון שלהם גדל הרבה יותר מהכלכלה כולה והעולם רק הולך ונהיה יותר ריכוזי.

ההון הולך וגדל
אז אמרנו שהון הוא מאד לא שיווני, והחלוקה שלו רק נהיית פחות שוויונית. מה לגבי כמות ההון סך הכל? על פניו אם יש גם ככה די מעט הון, אולי זה לא משנה. מסתבר שגם כמות ההון הכוללת רק גדלה. אז ההון הוא לא שיווני, נהיה עוד פחות שיוויוני ובנוסף נהיה חלק משמעותי יותר בסך ההכנסה.
היום ברוב העולם כמות ההון (סך כל החסכונות שיש לכולם ביחד) היא בערך 5-6 פעמים התוצר השנתי. רוב ההון הוא אצל אנשים פרטיים ולא אצל מדינות (מדינות היום נמצאות בחובות ששוות בערך לכל הנכסים שלהן). בתחילת המאה ה20 זה היה בערך 7 פעמים התוצר השנתי. אבל באמצע, בשתי מלחמות העולם זה הצטמצם משמעותית עד לפעמיים התוצר השנתי. מאז זה רק גדל. פיקטי חושב שאנחנו עומדים לחזור ל7. הוא טוען ש7 זה המצב הטבעי, ובגלל הבלאגן של מלחמת העולם זה יצא משיווי משקל ועכשיו אנחנו מטפסים חזרה.
למה? לזה פיקטי קורא החוק השני של הקפיטליזם. כמות ההון ביחס לתוצר שווה ליחס בין שיעור החיסכון לצמיחה. באלגברית כותבים את זה K/Y=s/g.
לפני שאני אסביר בדיוק למה, בואו נראה שזה הגיוני. בעצם הוא טוען שכמות ההון ביחס לתוצר (בטווח הארוך) גדלה כשאנשים חוסכים יותר וקטנה כשיש יותר צמיחה. ברור שכשאנשים חוסכים יותר, יהיה יותר הון ולכן הגיוני שחיסכון יגדיל את היחס הזה. צמיחה גורמת לזה שהתוצר גדל ולכן מקטינה את היחס בין כמות ההון לתוצר.
באופן אפילו יותר פשוט – אם לאנשים יש יותר ילדים, אז תהיה יותר צמיחה (מדובר על צמיחה כוללת בתוצר לא צמיחה בתוצר לנפש). במצב הזה, כמות ההון תתחלק על יותר אנשים, מה שיוריד את כמות ההון היחסית.
[באופן יותר טכני (מי שלא אוהב אלגברה מוזמן לדלג) – נסמן את ההון בK ואת התוצר בY. לקצב גידול התוצר אנחנו קוראים צמיחה ומסמנים בg.כדי שהיחס K/Y יהיה קבוע צריך שגם K יגדל בקצב של g. כלומר צריך להגדיל את ההון בgK. מגדלים את ההון בזה שחוסכים אחוז מסוים מהתוצר שנסמן בs. ואז צריך שsY=gK מה שנותן s/g=K/Y.]

אז כדי דעת מה כמות ההון שאליה אנחנו הולכים צריך לדעת מה שיעור החסכון ומה שיעור הצמיחה. נראה שלאורך ההיסטוריה שיעור החסכון הוא בערך 12%. מבחינת צמיחה, פיקטי מעריך שהיא תהיה קצת פחות מ2% ומשם מגיעים למספר של בערך 7.
התקופה של שנות ה50-70 הייתה לכן יוצא דופן היסטורי. מלחמות העולם גרמו להרס די גדול של כמות ההון שהיה בעולם. הממשלות הטילו מיסים מאד גבוהים, גם על חסכונות ולקחו לאנשים את ההון. רוב המדינות גם מימנו את המלחמה באמצעות אינפלציה מטורפת (בעיקר גרמניה) ולכן השווי של כל ההון ירד משמעותית. לכן כמות ההון לא הייתה בשיווי משקל.
חוץ מזה, הייתה אחרי מלחמת העולם צמיחה מאד גבוהה שזה משהו שאופייני לתקופות של שיקום. גם היה אז גידול באוכלוסיה בהרבה מדינות (בייבי בום) מה שעוד יותר יוצר צמיחה. לכן גם כשההון גדל חזרה, היתה צמיחה ככה שגם מי שלא היה לו הון חווה שיפור והיחס הון תוצר אפילו הצטמצם עוד.
אבל התקופה הזאת עומדת להיגמר. הצמיחה כבר יותר נמוכה היום כי מדינות כבר התאוששו מהמלחמה, וקצב הריבוי הטבעי הצטמצם. לכן היחס של החסכון לצמיחה נהיה גדול יותר (קצת יותר מ7) וההון ימשיך לגדול עד שיגיע אליו.
כלומר, התקופה של אחרי מלחמות התאפיינה בזה שהיה הרבה פחות הון, וגם כפי שאמרנו קודם ההון שהיה התחלק בצורה שיוויונית יותר.

ירושה
ברור שכשמתחיל להצטבר הון, הסיפור של ירושה חוזר להיות רלוונטי. כשהיחס בין ההון לתוצר הוא נמוך, אין משמעות גדולה לירושה. נניח שהיחס הזה הוא שניים לאחד, כמו שהוא היה באירופה בשיא השפל שלו. אז לאנשים יש כמות חסכונות ששווה לשנתיים של הכנסות. אם הם מורישים אותה, הם נותנים לדור שאחריהם הכנסה של שנתיים. כשהיחס הזה גדל ל7, הם נותנים לילדים שלהם הכנסות ששוות הכנסה של 7 שנים.
לפיקטי יש נתונים שמראים שירושה בתחילת המאה היתה שווה ל25% מתוצר השנתי בכל שנה. כשכמות ההון ירדה בגלל המלחמות המספר הזה מאד ירד ועכשיו זה חוזר לאותם מספרים. כלומר חלק נכבד מההכנסה של הדור שלנו היא מירושה.
זה עוד יותר משמעותי ממה שזה נראה, כי הירושות האלו מתחלקות באופן מאד לא שווה. כפי שאמרנו קודם, 50% מההון נמצא אצל עשירון אחד באוכלוסיה.
מה שכן, האופן שבו ירושה ניתנת מאד השתנה. למעשה זה לא בדיוק ירושה. אנשים חיים הרבה יותר שנים ולכן הם מעדיפים לא לחכות למותם כדי להוריש את כל כספם. הם מתחילים לחלק את הירושה כשהם בני 55 והילדים שלהם בני 25. למשל, הם מממנים להם חלק מהדירה.

בהקשר הזה מעניין לחשוב על ישראל (פיקטי לא מדבר עליה כי אין לו נתונים). כשהמדינה קמה, לא היה כמעט מושג כזה של הון. לאף אחד כמעט לא היה כלום. אבל מאז אנשים התחילו לחסוך ולצבור והיום כבר הון נהיה גורם הרבה יותר משמעותי. הקונספט של ירושה היא שולי מאד בדור של סבא שלי, התחיל להתפתח בדור של ההורים שלנו, ובדור שלנו הוא כבר ממש מורגש וזה עשוי להתגבר.
אני חושב שזה אולי מסביר את כל התחושות של הצעירים יותר מכל דבר אחר. הרבה יותר אנשים נעזרים בהורים שלהם, וזה מעלה את המחירים של הרבה דברים (דיור!) ולכן רק עם משכורת קשה לקנות מה שפעם היה אפשר.

סך כל ההכנסה מהון לעומת עבודה
סך כל ההכנסה מהון, היא כמות ההון כפול התשואה שלו. היסטורית כמות ההון היתה בערך פי 7 מהתוצר, והתשואה היתה 5%. אז החלק בתוצר שהלך להון היה בערך 35%.
היו לזה כמה עליות ומורדות. בהתחלת המהפכה התעשייתית התשואה להון מאד גדלה והגיע ל50% בערך ב1860 בבריטניה. זה נבע מזה שהמשכורות לא עלו כי כל הזמן הגיעו עוד עובדים חדשים שעברו מהכפר לעיר. היו אז כמה דורות שבהם כל פירות המהפכה התעשייתית הלכו רק לבעלי ההון. זאת בדיוק התקופה של מרקס, והוא כתב בשיא שלה. קצת אחרי שהוא כתב, משכורות כבר התחילו לעלות חזרה (נגמרו העובדים שיכלו לעבור מהכפר לעיר ולכן לעובדים היה יותר כוח מיקוח).
היום נראה שהוא עולה שוב והחלק בתוצר שהולך להון גדל.

אי שוויון בהכנסות
אז עד עכשיו דנו באי שוויון בנכסים. נעבור להכנסות, כלומר, אי שוויון בהכנסה שאנשים מרוויחים כל שנה. ההכנסות האלו מורכבות מהכנסות מהון (תשואה על הנכסים) ומעבודה גם יחד.
גם פה פיקטי מראה שמאז מלחמות העולם חל שינוי דרמטי. כפי שאמרנו, המלחמות שחקו מאד את ההון. רוב ההכנסות בעשירון העליון ובטח באחוזון העליון בתקופה של תחילת המאה ה20 היו הכנסות מהון. בגלל הצימצום המקיף בהון, ובגלל החלוקה השיוויונית יותר שלו ההכנסות של האחוזון והעשירון העליון ירדו בערך בחצי. בנוסף גם היו מדינות שבתקופת המלחמה הטילו פיקוח על שכר ולא נתנו למשכורות גבוהות לעלות.
בהרבה מדינות ההכנסות של האחוזון העליון מעולם לא עלו חזרה. בצרפת, שבדיה, יפן וגרמניה, האחוזון העליון היה מרוויח 20% מההכנסה הלאומית בתחילת המאה ה20 ורק 10% בתחילת המאה ה21.
בארה״ב ובריטניה המצב הוא שונה. אי השוויון גם כן מאד ירד במלחמת העולם השניה, אבל התחיל לעלות חזרה ועדיין לא הפסיק. בארה״ב הוא כבר הגיע חזרה לרמה שהאחוזון העליון לוקח 20% מההכנסה השנתית. כמעט כל הגידול בתוצר בדור האחרון הלך לאחוזון העליון שגדל באופן הרבה יותר משמעותי מכל שאר האוכלוסיה. פיקטי הוא זה שתבע את מונח ה99% שתפס חזק במחאות הקודמות – אלו כל היתר, שלא נהנים מהמצב הקיים.
אבל בכל זאת, זה לא שהכל חזר למצב של תחילת המאה ה20. הפעם ההכנסות הגבוהות הן הרבה יותר תוצאה של שכר ולא של הון. בארה״ב בתוך האחוזון העליון, הרוב מקבלים את עיקר הכנסתם משכר, ובתחילת המאה ה20 זה לא היה ככה. האחוז העליון מורכב בעיקר ממנהלים בכירים. ובכלל העליה באי שוויון הכללי נובעת בעיקר מעליה באי שוויון בשכר. אבל באלפיון העליון הרוב זה כבר הכנסות מהון.
העובדה שרק בחלק מהמדינות האחוזון העליון ברח ככה מעלה את החשד שיש פה משהו שקשור לחוקי המדינה, כלומר מערכת המיסוי. פיקטי כזכור, בא מהתחום של מיסוי ולכן הוא אולי מאד אוהב את התיאוריה הזאת. הוא חושב שבגלל שבארה״ב ובריטניה המיסים כל כך נמוכים על האחוזון העליון, יש לאנשים הרבה יותר אינטרס לנסות לנפח את המשכורת שלהם. כשיש מיסוי של 80% על ההכנסות האלו יש פחות תמריץ לנסות להשיג שכר גבוה יותר.
עכשיו, זה יכול להיות טוב או רע. אם אנחנו מאמינים שלמנהלים בכירים מגיע את השכר הזה, כי הם באמת פרודוקטיבים בצורה בלתי רגילה, אז אנחנו רוצים שיהיה להם תמריץ לנצל את כל הכישורים שלהם ושלא יפרשו מניהול וילכו לפנסיה מוקדמת כי גם ככה המס הוא כזה גבוהה שהם לא ירוויחו מזה יותר מידי.
אבל אם אנחנו חושבים שהמשכורות האלו הם תוצאה של מנהלים שקובעים לעצמם את השכר בדרכים לא דרכים, אז זאת תופעה שלילית. יש יותר הוכחות שמראות שהשכר הזה הוא לא מוצדק מאשר כאלו שכן (למשל שהוא מאד מושפע ממזל).

הפתרון – מס על הון
באופן אבסורדי, המס היום הוא רגרסיבי עבור הכנסות גבוהות במיוחד. אמרנו קודם שהאלפיון העליון בארה״ב עושים את מרבית הכנסתם מהון. לעומת כל השאר שעושים את מרבית ההכנסה משכר. המס על ההון הוא יותר נמוך מהמס על הכנסה משכר ולכן יוצא שהם משלמים פחות מס. זה מצב אבסורדי לחלוטין שכנראה גם מאד לא יציב פוליטית.
הסיבה היא שהון הוא הרבה יותר נייד ויש מרוץ לתחתית בין מדינות שמורידות את המס על ההון כמה שיותר כדי למשוך את ההון אליהן. אם מדינה תעלה את המס על ההון אצלה, סביר שזה בעיקר יגרום להרבה הון לצאת ממנה והיא לא תרוויח מזה הרבה (אולי אפילו תפסיד).
לכן פיקטי מציע שזה יהיה מס גלובלי. הדרך לאכוף את זה תהיה בדומה להסכמי סחר. על מדינה שלא תטיל את המס הזה יוטלו סנקציות בדמות מכסים מאד גבוהים לסחורות שלה.
מעבר לצמצום בפערים שהמס יגרום ישירות, מס על הון בעצם יקטין אפקטיבית את התשואה להון ובכך יעצור את הגידול של בעלי ההון. אם תצטרך לשלם 1% מס על הנכסים שלך, אז התשואה r תקטן ב1%. ואז הפער בין התשואה לבין הצמיחה (r>g) יצטמצם מה שייאט ואולי אפילו יעצור את קצב הגידול בהון.
פיקטי מציע לגבות את המס הזה באופן פרוגרסיבי. גם כי אין לנו סיבה לנסות לעצור את הגידול בהון של הון קטן כמו זה של מעמד הביניים (שבין כה לא גדל). וגם כי ראינו שאלו שיש להם יותר הון בין כה עושים עליו תשואה גדולה יותר.
זה נראה מאד לא ריאלי מבחינה פוליטית. מאידך, בתחילת המאה ה20, מס הכנסה של 10% היה נחשב מהלך מהפכני ולא יעלה על הדעת. מלחמות העולם גרמו לכך שהממשלות היו חייבות כסף, ומה שלא היה ניתן להעלות על הדעת נהפך להיות בלתי נמנע. זה מה שתומאס פיקטי מאמין שיקרה עם מס עולמי על הון.

אם מעניין אתכם לראות רק את הגרפים עצמם, אפשר לעשות את זה כאן

קובה

לפני שנה נסענו (אורן ושני) לירח דבש בקובה. כל כך התרגשנו מכל הדברים שגילינו שם, שהחלטנו שאנחנו חייבים לכתוב. ישבנו על החוף בקנקון וכתבנו, שינינו וניסחנו וכל מה שנותר היה רק להוסיף כמה תמונות. זה כבר היה היום האחרון שלנו במקסיקו וחשבנו שאין לחץ. נהנה מלילה אחרון במלון וכשנגיע לארה"ב, נעלה את התמונות ונפרסם. מפה לשם, כשהגענו לארה"ב היינו בלחץ לרהט את הבית מאיקאה ואז לקנות אוטו, ופלאפונים ואז להגיש תרגיל ועוד אחד, מבחני אמצע, מבחני סוף, לכתוב מאמר ולהכין תרגול. ופוף, עברה שנה ועדיין לא העלנו את התמונות ושום דבר לא השתנה. אבל בתקווה גם קובה לא השתנתה יותר מדי וכל מה שכתבנו עדיין רלוונטי.

קובה היא יעד הטיול המושלם לאנשים שמתעניינים בנושאים חברתיים. אין עוד מדינה מעניינת כל כך מחד, אך פתוחה כל כך לתיירים מאידך. אולי ביקור בצפון קוריאה יכול להיות מעניין יותר, אבל נראה אתכם מצליחים לארגן אחד כזה. קובה במאה האחרונה, ובעיקר מאז עליית פידל קסטרו בשנות החמישים היא ניסוי חברתי מרתק עם השלכות חשובות על הפוליטיקה העולמית. יחסית למדינה עם 11 מליון תושבים בלבד, קובה תופסת כמות כותרות, וכמות שורות בספרי ההיסטוריה ששמורות רק למעצמות (או לישראל).

 

מסע בזמן

הדבר הבולט ביותר כשמגיעים לקובה, הוא שהיא תקועה בשנות החמישים. נדמה ממש כאילו הזמן קפא כאשר פידל עלה לשלטון. כבר בדרך משדה התעופה ניתן לשים לב לכך שכל המכוניות מסביב הן מכוניות אמריקאיות בנות שישים או יותר עם עיצוב קלאסי שרואים רק במוזיאונים וסרטים. כמעט כל המבנים נבנו לפני עלייתו של פידל. לכן כל הבניינים נראים כמו בניינים מתקופת קום המדינה, ויש המון בניינים רעועים ומתפרקים.

בטלוויזיה יש חמישה ערוצים בלבד. הם משדרים בעיקר בשחור לבן. יש הרבה ספורט, אבל לא בשידור ישיר ואנשים רואים משחקים שהם יודעים כבר את התוצאות שלהם. פלאפונים הותרו לשימוש רק בשנה האחרונה, אבל אינטרנט אין בכלל לאזרחים (מלבד שימוש מקצועי מוגבל מאד). יש רק עיתון אחד, והוא כמובן שייך למדינה. המקומיים מספרים שהכותרת לא השתנתה כלל בשלושים שנה האחרונות. תמיד יש תמונה של פידל או ראול קסטרו עם משהו מוצלח שהם עשו. לאחר מכן משהו נבזי שארצות הברית או ישראל עשו ובסוף מוסף ספורט שמפאר את הספורטאים המקומיים.

כל אלו, בנוסף לכך שמדובר באי מבודד, גורמים לזה שהאזרחים בקובה מנותקים מהעולם. רק בשנים האחרונות, לאחר שראול קסטרו החליף את אחיו פידל בשלטון עקב מחלה, הותר לחלק מהקובנים לצאת מקובה. לפני ראול, גם היה אסור להם בכלל לדבר עם תיירים.

ההשלכות התרבותיות של הסגר והקבעון הזה הן מדהימות ואפילו קסומות במובנים מסוימים. מאחר שאין להם כמות של אטרקציות או גירויים כמו שיש לנו, הם נמצאים ברחוב או במרפסת כל הזמן. יש באמת משמעות חברתית עמוקה לשכונה. אנשים משוחחים בלי הפסקה עם שכניהם, משחקים משחקי חברה ברחוב וכולם מכירים את כולם. אולי ככה זה היה פעם גם בישראל, לפני הטלוויזיה והאינטרנט.

האנשים הם מאד חברתיים וחמים, אפילו יותר מישראל ובוודאי הרבה יותר מהעולם המערבי. כבר במטוס להוואנה הבירה האזרחים התחילו לרקוד ולשיר שירים מקומיים בצורה שהופכת את ה"הבאנו שלום עליכם" (שכבר כמעט ולא קיים) להראות כמו הפגנת רגשות מאופקת.

בנוסף, מוסיקה חיה היא נפוצה יותר ממוסיקה מוקלטת. גם לבתי קפה קטנים יש להקה שבאה לנגן. ואי אפשר שלא להזכיר את הריקודים. הקובנים רוקדים כל הזמן, ובכל מקום. רואים ילדים בני חמש ופחות מענטזים לפי הקצב ואין דבר כזה קובני שלא יודע לרקוד יפה. אי אפשר שלא לחשוב שזה נובע מכך שהם צריכים לספק בידור לעצמם ואין להם את האופציה פשוט לשבת כמו בטטות מול הטלוויזיה. במקום זה, הם רוקדים, שרים, מעשנים סיגרים ושותים רום.

הסגירות הופכת את התרבות למאד אותנטית. יש השפעות חיצוניות, כמו חולצות של מסי בכל מקום, אבל הרבה פחות מאשר מדינות שמאפשרות פתיחות וגישה לתרבות המערב.

 

כדי לפצות על הכיעור שנובע מהזנחה רבת שנים של הבתים והרחובות, הקובנים צובעים כל דבר בצבעים רבים. יש בתים סגולים, שמלות אדומות, מכוניות צהובות ועוד. פרסומות אין בכלל, בשום מקום והכרזות היחידות שיש, והרבה, מציגות את פניו המפורסמות של צ'ה גווארה הארגנטינאי שהיה חלק מכוחותיו של פידל וחוסל על ידי הCIA כשניסה לייצא את המהפכה. את פידל או ראול אגב, לא רואים כל כך.

אז איך קובה הגיעה למצב הזה?

מראשית המאה העשרים, עד שנות החמישים, קובה נשלטה דה-פקטו בידי ארצות הברית, כולל פלישות של המארינס מידי פעם כדי להשליט סדר. היה שלטון עצמאי כביכול, אבל היה זה משטר בובות של האמריקאים. בתקופה הזאת, קובה נהנתה מצמיחה גבוהה, ואפילו גבוהה מאד ביחס לשכנותיה. ככה הם קיבלו את המכוניות האמריקאיות בהן הם משתמשים עד היום. יש כמה מבנים מאד מרשימים ומפוארים (ביחס לתקופה) ואפילו שכונת וילות מפוארת בשם מיראמר. הבעיה הייתה שפירות הצמיחה האלו הגיעו רק לקבוצה מאד קטנה של אזרחים ולאמריקאים. אי השיוויון היה גדול מאד והמדינה סבלה מעוני מחפיר. אלו היו התנאים שהובילו את פידל לתפוס את השלטון בצורה אלימה ב1959 ולהחזיק בו עד השנים האחרונות שבהן שולט אחיו ראול וממשיך את דרכו.

מאז שעלה פידל לשלטון, התמונה השתנתה לחלוטין. מצד אחד, פידל ביצע כמה רפורמות שקידמו את השוויון במדינה בצורה חסרת תקדים. פידל חילק את האדמות לאזרחים ובכך נתן לאזרחים רבים פרנסה למשך שנים רבות. הוא גם הלאים את כל העסקים שהיו בבעלות אמריקאית. את הבתים המפוארים של העשירים הוא לקח והפך לבתי ספר.

הצעד החשוב ביותר שלו, היה הפיכת החינוך והבריאות לשירותים שניתנים בחינם לכל האזרחים. התוכנית הזאת קידמה את אזרחי קובה משמעותית. אחוזי הבערות שם נמוכים מאד ותוחלת החיים גבוהה כמו מדינות מערביות. זהו הישג מדהים ביחס לרמת העוני של המדינה הזאת. פידל גם אסר על גירוש של אנשים מביתם ולכן שיעור מחוסרי הבית הוא נמוך מאד ורואים אותם בהוואנה פחות מאשר בתל אביב. גם אם יש שכונות עוני, ויש, אין אנשים ללא קורת גג.

בנוסף, הוא ביטל את כל ההפרדות הגזעיות שהיו בקובה לפני כן. התוצאה היא מרשימה עד היום בכל קנה מידה. האינטגרציה בין שחורים ללבנים היא בולטת ומרשימה יותר מכל מדינה בה ביקרנו בעבר. לא רואים ברחוב חבורות של שחורים או לבנים, אלא קבוצות מעורבות. יש אפילו המון זוגות מעורבים. (אבל גילו לנו שזה עדיין לא מושלם, ואחד האנשים ששוחחנו איתם אמר לנו בגלוי שהיה מעדיף שהבת שלו לא תתחתן עם שחור.)

צעד נוסף שפידל ביצע ועליו שמענו רבות הוא ניכוי המדינה מפשע. פידל הכניס הרבה כוחות משטרה ובכך הפך את קובה ממדינה עם הרבה פשיעה, סמים וזנות למדינה שהדברים הללו כמעט ולא היו קיימים בה עד השנים האחרונות עליהן נרחיב.

אבל, ביחד עם העליה בשיוויון היתה ירידה משמעותית בצמיחה. קובה עוד הצליחה להסתדר כמה עשורים בזכות תמיכה של ברית המועצות. אך כשזאת התפרקה ב1989, קובה קרסה כלכלית. כך למשל, כל חלקי החילוף למכוניות האמריקאיות הגיעו מברית המועצות ועכשיו לא מגיע כלום. אין בכלל מבנים חדשים בהוואנה מתקופה פידל (יותר מ50 שנה!).

הסיבות לכך הן ברורות. פידל הלאים את כל העסקים הפרטיים. כל מספרה קטנה היא בבעלות של המדינה. כל עסק חדש דורש אישור מהמדינה שתחליט בדיוק מה העסק יעשה, ברמה של מה המסעדה תגיש וכמה שולחנות יהיו בה. וגם זה רק בזכות שראול, בניגוד לפידל התיר בכלל לפתוח עסקים חדשים (בעקבות פיטורים המוניים של יותר ממיליון אנשים שהוא ביצע בשירות המדינה). לכן אין פה יותר מידי מקום ליוזמה פרטית. הסגירות למערב, גם היא מקשה מאד על קידמה.

יזמות נהיית עוד יותר קשה בגלל שיש חוסר ודאות מאד גדול במערכת. המדינה יכולה בכל רגע להפקיע ממישהו את העסק שלו ואפילו את הדירה שלו. כשהיינו שם, ראול הודיע שהוא הולך לבצע שינוי במטבעות שלהם מה שגורם לאנשים בכלל לחשוש שהכסף הקובני לא שווה שום דבר והם פוחדים להחזיק בו. אם למישהו יש רעיון לעסק חדש, או דרך לייעל עסק קדם, אין לו כל כך אינטרס או אמצעי להוציא את זה אל הפועל.

בסך הכול נראה שהמהפכה שירתה את העם הקובני לטובה בשנים הראשונות, אך ככל שעובר הזמן היא מזיקה לו יותר ויותר. ההסבר הוא ברור: בהתחלה פידל חילק את כל פירות הצמיחה והנכסים מהתקופה האמריקאית בצורה שוויונות בהרבה לכל האזרחים. בכך הוא שיפר את מצבם של האנשים באמצע וגם למטה בהרבה לעומת מה שהוא היה, ועשה זאת בבת אחת. אך ככך שחולף הזמן, העובדה שקובה תקועה במקום פוגעת באנשים שלא יכולים להנות מהצמיחה ממנה נהנים אזרחי המערב.

בנוסף, המערכת הקובנית סובלת מהבעיות שאפשר לצפות ממערכת כל כך גדולה שמנוהלת בניהול כל כך ריכוזי. קצת מזכיר סיפורים מהצבא. למשל, מנהל מלון, שנמצא בבעלות המדינה (כמו כל המלונות) לעולם לא יבקש פחות מגבות או סבונים ממה שהוא קיבל בשנה שעברה, אפילו אם הוא מבין שהוא צריך פחות השנה כי מגיעים פחות תיירים. הסיבה היא שאם השנה הוא יבקש פחות, אז שנה הבאה הוא לא יקבל יותר כי זה ייחשב לו תוספת תקציב. ברור שלאף אחד אין אינטרס להתייעל, או לקחת סיכון שעלול לעלות לו במשרה שלו.

התיירים מטלטלים את המערכת

עליית התיירות של השנים האחרונות מובילה להתדרדרות נוספת, וחמורה יותר במערכת הציבורית וההסבר לכך הוא מעניין. התיירות הפכה בשנים האחרונות להיות התעשיה המכניסה ביותר בקובה. יתרה מכך, חלק גדול מתעשיית התיירות נעשה בשחור. כל אזרח מוכן להיות נהג מונית, מדריך טיולים ושמענו גם הרבה על תעשית זנות שניזונה מתיירים. כל מי שעובד בתיירות מרוויח משכורת גבוהה במאות אחוזים מהמשכורת שמרוויח עובד מדינה. כך למשל, רופא, שמרוויח את המשכורת הגבוהה ביותר במגזר הציבורי, מרוויח 25$ בחודש שזה הסכום שהוצאנו על חדר ללילה אצל מארח מקומי.

כמות הכסף שנכנסת מתיירות הובילה להתייקרות משמעותית של כל המוצרים. לכן, רופאים, מורים ומשכילים אחרים שעד לפני רגע היו במעמד יחסית גבוה, מרווחים כעת משכורות נמוכות מאד ומתקשים לרכוש מוצרים שבעבר יכלו להרשות לעצמם.

שכונת עוני בהוואנה

ההתדרדרות במעמד הרופאים והמורים מוביל לשתי תוצאות הרסניות למערכת הציבורית. האחת היא שאנשים כבר לא מעוניינים לעבוד במקצועות האלו. רף הקבלה לרפואה ירד מאד כי אנשים לא מעוניינים יותר לחיות בתנאים הללו. לכן רמת הרופאים יורדת ובנוסף רמת ההשכלה הכללית במדינה יורדת כי אין טעם לרכוש השכלה כשאפשר להיות נהג מונית.

התוצאה השניה היא שבגלל שרופאים ומורים לא סוגרים את החודש יש עליה מטורפת בשוק השחור. לא רק שרופאים מקדמים אנשים בתור תמורת שוחד, או ששוטרים מפסיקים לאכוף את החוק כי משחדים אותם. נוצר מצב שאנשים פשוט מבריזים לחלק גדול מהזמן בו הם אמורים לעבוד, ובמקום זה הם עובדים בתיירות. אחד המארחים שלנו היה מנהל קלינקה שאף פעם לא ראינו אותו הולך לעבודה. הוא אמר לנו שזה בסדר כי גם המנהל שלו עושה את זה.

בסך הכל רמת החינוך, הבריאות ואכיפת החוק שהיו ספינות הדגל של מהפכת קסטרו מתחילות לשקוע בעקבות השינויים הללו. השירותים כבר לא ברמה גבוהה כל כך וכבר לא ניתנים בחינם.

מה הקובנים חושבים על פידל

בניגוד לסיפורים היסטורים על דיקטטורות בעבר, כמו רוסיה של סטלין או גרמניה של השטאזי, אזרחים מדברים יחסית בחופשיות כנגד המשטר. גם לא שמענו הרבה סיפורים על אסירים פוליטים או האזנות סתר של המשטר. זה בודאות קיים במידה מסוימת אבל כנראה לא הרבה כי לא פגשנו אף אחד שזה קרה למישהו שהוא מכיר.

יש, והרבה, ניסיונות לשטיפת מוח בסגנון האח הגדול. זה כמובן יחסית פשוט למדינה כשיש לה את העיתון היחיד ואת כל ערוצי הטלוויזיה. האנשים שאנחנו שוחחנו איתם לחלוטין מודעים לכך שזוהי תעמולה אך לא ברור שהם מייצגים.

לא במפתיע, יש קשר ישיר בין הגיל של האזרחים ליחס שלהם לשיטה, למהפכה ולפידל וראול. הזקנים שעוד זוכרים את חייהם לפני המהפכה, את חלוקת האדמות של פידל ואת פתיחת מערכת הבריאות והחינוך לכל אוהבים את פידל ולא רוצים לשנות את השיטה בצורה יסודית. אך גם הם בהחלט מעוניינים בשינויים מסוימים כמו פתיחות גדולה יותר למערב.

צעירים יותר, לעומת זאת, כבר רואים את השיטה כאבסורדית ומציגים אותה כשיטה מגוכחת. הרבה מהם בשמחה היו מוותרים על הכל והופכים למדינה קפיטליסטית. לכולם ברור שמאז התפרקות ברית המועצות יש בעיה גדולה, והמדינה התדרדרה משמעותית. רבים חושבים שאז קובה היתה צריכה לשנות את המשטר.

אפילו צ'ה המפורסם, שמצטייר כלפי חוץ כגיבור ולוחם באימפריאליזם הוא מאד לא פופולארי. הקובנים פחות זוכרים לו את מאבקיו בארה"ב והרבה יותר את אכזריותו הרבה כלפי אזרחי קובה ביום שאחרי המהפכה. לכל אדם יש איזה סיפור, על איך צ'ה יורה באנשים חפים מפשע בלי משפט, בלי סיבה ובלי רחמים.

היחס לארצות הברית

היחסים עם ארצות הברית הם complicated. זה התחיל בכך שרבים מבני המעמד הגבוה בקובה עזבו את המדינה כאשר פידל עלה לשלטון והיגרו לארצות הברית. היתה להם ציפיה שהאמריקאים יפילו את פידל והם יוכלו לחזור. זה כאמור לא קרה, והאנשים הללו נשארו בארצות הברית, והקימו לובי קובני אנטי-פידל חזק במפלגה הרפובליקאית.

זאת כנראה אחת הסיבות המרכזיות לכך, שעד היום, למרות שקובה כבר איננה איום על ארצות הברית, ארצות הברית ובעיקר המפלגה הרפובליקאית עדיין מנסה להפיל את משטר פידל. הם עושים זאת בשתי דרכים מרכזיות. הראשונה היא אמברגו על קובה. האמברגו הזה הוא משמעותי בעיקר בגלל ההפסדים של תיירים אמריקאים שיכלו להגיע לקובה. זה לא מופרך שאם האמברגו יוסר אז כמות התיירים בקובה תגדל פי שניים או יותר שכן ארצות הברית היא המדינה הקרובה ביותר לקובה, והאזרחים בה הם תיירים עשירים במיוחד.

רק רפובליקאים (חוץ ממני)

הדבר השני שארה"ב עושה זה להעניק אזרחות אמריקאית לכל קובני שחפץ בכך ומצליח להגיע אליה. התוצאה המדהימה של המדיניות הזאת היא שחמישית מאוכלוסית קובה כבר היגרה לארצות הברית, כולל אלו שהיגרו מיד עם עליית פידל. הם תומכים כלכלית באופן מאד משמעותי בקובנים שנותרו בקובה.

פידל הצליח להתמודד לא רע עם הסנקציות הללו. כך למשל, הוא הצליח בשנות השמונים לשלוח לארצות הברית את כל מי שהוא לא רצה אצלו – אנסים רוצחים, נכים, בעלי פיגור שכלי וכו'. בנוסף הוא מצליח לנתב את זעם האזרחים בעיקר כלפי ארה"ב ולא כלפיו. חלק ניכר מהאזרחים לא מאשים את המשטר בסנקציות שארה"ב מטילה אלא מאשים את אכזריותם של האמריקאים ובעיקר של רפובליקאים ותופס את זה כהמשך האימפריאליזם האמריקאי של תחילת המאה.

עליית אובמה הפיחה תקוות רבות אצל הקובנים. הוא לא יכול להסיר את האמברגו, כי לכך הוא צריך אישור של הקונגרס, שהוא בעל רוב רפובליקאי. אבל, הוא כן יכול, להתיר לאזרחים אמריקאים לבקר בקובה, שזה בעיקר מה שהקובנים רוצים. למעשה הקובנים כבר מתחילים להערך לכך, והם סגרו את אחד הנמלים בהוואנה והופכים אותו לנמל תיירותי שיקלוט את ספינות הקרוזים שיגיעו מדושנות באמריקאים מדושנים ממיאמי.

יחס לישראל

אי אפשר לסיים בלי איזו נקודה אישית. התקשורת הקובנית היא מאד מוטה נגד ישראל ומאד תומכת בפלסטינים. זה כנראה בגלל הקשר של ישראל לארה"ב שמתבטא גם בכך שישראל תמיד מצביעה נגד קובה באו"ם. כל האנשים שאנחנו פגשנו, כבר פגשו ישראלים בעבר ולכולם היה את אותו סיפור, איך הם חשבו שישראלים הם אנשים נוראיים עד שנתקלו לראשונה בתיירים ישראלים וראו שהם גם כן בני אדם.

אחד המארחים שלנו אף סיפר שכשאירח לראשונה ישראלים לפני שבע שנים הגיעו אליו נציגי משטרה ותיחקרו אותו בפרטי פרטים על כל הענייין הזה. הוא משוכנע שאז בניגוד להיום, ישראלים בקובה היו תחת מעקב. יש גם סיפורים על תיחקורים בשדה תעופה. אנחנו לא ניתקלנו בשום דבר מהסוג הזה וכנראה שכמות הישראלים הגדולה שהגיעה לשם בשנים האחרונות סללה עבורנו את הדרך.

האם תהיה עוד מהפכה בקובה?

אז לאן קובה הולכת מכאן? נראה שמאז עליתו של ראול יש גידול בפתיחות של קובה לעולם החיצוני אך זה מעט מאד יחסית לכמות הדברים האסורים. המשטר עדיין אוסר על אינטרנט, טלוויזיה בלווין, רכבים חדשים ועוד.

התמורות שתיארנו בעקבות הגידול בתיירות יוצרות לחצים גדולים מאי פעם על השיטה והמערכת. הרושם שלנו הוא שקבוצת המשכילים היא כיום הקבוצה עם הפוטנציאל המהפכני הגבוה ביותר. השיטה פועלת מאד לרעתם, אך גם מאד תלויה בהם מצד שני. כך למשל, פידל ייצא רופאים לונצואלה בתמורה לנפט, כלומר ממש מכר את האזרחים שלו. בנוסף, לרופאים אסור לצאת מהמדינה בכלל כי יש חשש גדול שלא ישובו והם נכס יקר. אלו גם האנשים שרואים שהשיטה פשוט לא עובדת, ומלאה בשוחד ושקרים, כך שגם אם פעם הם האמינו באידיאולוגיה הם כבר מיואשים ממנה.

עם זאת, מעבר לכך אין עוד סימנים שיש עוד מהפכה בדרך. האזרחים לא מאד מאמינים בזה. חלקם מאמינים שראול יעשה עוד שינויים קטנים וכך בצעדים קטנים המצב ישתפר. חלק גם מצפים לזה שראול ופידל הקשישים ימותו בסופו של דבר והמחליפים שלהם יהיו טובים יותר. כל עוד זה מה שהם חושבים, אין להם שום רצון ואינטרס לסכן את עצמם בניסיון להוביל להפיכה.

אם אכן אובמה יאפשר לתיירים אמריקאים להכנס לקובה זה מאד יקדם את הכלכלה שם. אבל לדעתנו זה רק יגביר את חוסר הנחת מהשיטה שם עקב התחזקות כל התופעות שאמרנו.

אנחנו סקפטים לגבי זה ששינויים מסוימים בתוך השיטה יכולים להוביל לתמורות מספקות בשיטה. כל מצב שבו אזרחים לא יכולים לבחור את השלטון שלהם, לא באמת יפתור את הבעיות העמוקות שקיימות בקובה. יש כמובן את הדוגמה של סין, שנראה שמתפתחת מאד תחת דיקטטורה, אך נראה שהסגירות בקובה שנובעת מפחד של המשטר משינויים היא חמורה יותר מאשר בסין (מה גם שהסיפור של סין עובד רק כמה שנים ועוד לא ברור מה יהיה איתו בעתיד).

אנחנו מקווים שאם תבוא מהפכה, היא לא תהיה אכזרית ותעשה בחוכמה ובזהירות. בקלות אפשר לראות מצב, כמו בברית המועצות שקובה מפריטה את עצמה לדעת ויוצרת שכבה של אוליגרכים שישלטו בה. קובה צריכה לנצל את זה שבסך הכול יש שם לאנשים תודעה חברתית מופתחת שחושבת שיש דברים שצריכים להינתן בחינם לכל האזרחים ולדאוג שזה ישאר המצב.

בסך הכול המצב בקובה לא נראה לנו יציב במיוחד. יש יותר סימנים לכך שמשהו עומד להשתנות מאשר שהיו למשל לפני שבועזיזי הצית את עצמו, ובכך הצית את כל העולם הערבי. לכן, כל מה שנותר לנו הוא להמליץ לכם לבקר ולראות את הפלא הזה, לפני שהוא משתנה לטוב או לרע. יש גם אחלה שייק מנגו.

שייק מנגו (אילוסטרציה)

לא כל דבר נגמר ב"יזם"

ה1 במאי הציף רגשות מעורבים אצל רבים. מצד אחד, עומדים תומכי זכויות העובדים, סוציאליסטים, מאמינים ברעיון היפה והנקי של שיוון בין בני אדם. ברעיון של צדק בין בני אדם ושאין לנצל את האדם. רעיון יפה, מרגש, רומנטי. מנגד, יציגו להם המתנגדים את עוולות הקומוניזם והעשרות מיליונים שמתו בשביל "השוויון" הזה. יזכירו את סטאלין, יזכירו להם ילדות עשוקה בקיבוצים, יזכירו להם, שמדינות שמגדירות עצמן בשם רעיונות אלו הן קובה, סין ואף צפון קוריאה היא "רפובליקה עממית".

נראה, שאין היום רעיון תיאורטי, פוליטי ,כלכלי או חברתי שלא טומן בחובו כתם שחור בהיסטוריה שלו. אתה ציוני – נזכיר לך את הנקבא, את הכיבוש. אתה קפיטליסט, נזכיר לך את הפערים הבלתי נתפסים. אם אתה סוציאליסט, נזכיר לך את ועד העובדים של הרכבת ושל נמל אשדוד שמחזיקים את המדינה בביצים. אם אתה מיליטנט נזכיר לך את מהאטמה גאנדי, אם אתה פציפיסט נזכיר לך את השואה. נוצרי? קבל מסעות צלב וניצול ילדים. מוסלמי? לך לישון עם פיגועים. יהודי? ברוך גולדשטיין, סברא ושתילה, ודיר יאסין. מאמין בזוגיות? 50% מתגרשים.

הדבר המצער ביותר היא לא ההיסטוריה העקובה מדם של הרעיונות, אלא איך שהם משפיעים עלינו היום. בעיה חמורה אחת היא שאנחנו מנסים כה שיותר מהר לשים כותרת על הדעה של הבן אדם שמולנו, כדי להחליט מה אנחנו חושבים עליה. שיחה טיפוסית היום היא:

א: "אני בעד תחרות חופשית"

ב: "אין לך לב או מוסר ובגלל אנשים כמוך יש עובדי קבלן" או דוגמא אחרת:

א: "אני בעד שתי מדינות ל2 עמים"

ב: " אתה בוגד, לא מבין בביטחון, ולא ציוני"

הבעיה נהיית חמורה יותר, אם אנחנו שמים על עצמנו כותרת וכובלים את עצמנו לחוקים שלה. זאת תופעה שלדעתי היא יותר חמורה בימין הכלכלי. בעוד שאין כמעט אנשים בשמאל שלא בעד תחרות, בימין יש לא מעט, כולל בכירים מאד, שמאמינים ששוק חופשי זאת נוסחת פלא. ההיסטוריה מלמדת שאין כזה דבר נוסחאות פלא. יש בתחרות דברים טובים ולא טובים. חירות צריכה להיות מוגבלת בדיוק כמו ששיווין צריך להיות מוגבל.

צריך לזכור שרעיון, כשמו כן הוא, רעיון. הרבה רעיונות הינם אידיאות וזוהי הבעיה הגדולה שלהם. אנשים מתייחסים לרעיון כאילו הוא יכול להסביר כל פרט ופרט בעולם. אבל המציאות היא מורכבת, וכשמציאות פוגשת רעיון שניהם צריכים להשתנות קצת.

אנחנו עדיין מדברים במונחים ארכאיים של קפיטליזם וסוציאליזם. גם לאומיות  זה רעיון ישן ואף דמוקרטיה כבר הרבה זמן בבית האבות. הרעיונות הללו, שבמאה שנה ויותר מאז שהומצאו, נוסו בכמה מקומות ובכולם נמצאו פגמים ואפילו פגים קשים. יחד עם זאת, בחלק מהם גם היו חלקים שעבדו טוב.

על מנת שנוכל לנהל שוב, שיח אמיתי, עלינו לשים בצד את האיזמים לרגע. ולשאול – לא רק מה קרה, אלא גם למה ואיך הוא קרה. איפה טעינו, ואיפה אפשר עוד להגשים את הצדק. איפה קפיטליזם מנצל, ואיפה הוא מאפשר. איפה הסוציאליזם מדכא ואיפה הוא מגן. אפשר ואפילו רצוי לתמוך בעולם שבו יש תחרות, רכוש פרטי, וחוקים שמגנים על עובדים. או עולם שבו לעם מותר להגדיר את עצמו, ליצור גבולות, ועדיין להסכים לקבל פליטים שבורחים מרצח עם. להיות שמאלני ועדיין ציוני, להיות קפיטליסט ועדיין לתמוך במס ירושה.

יגידו האידיאליסטים – אתה לא מכריע ובורח מהאמת האחת. אבל הם טועים. כי כולם טועים לפעמים. מרקס לא העריך מספיק את החשיבות של דמוקרטיה, פרידמן לא התמודד עם כשלי שוק, רבין טעה שחשב שההתנחלויות זה דבר פתיר ושרון לא הבין שבחד צדדיות הוא מחזק את החמאס. מכל הטעויות שלהם אני למדתי ושיניתי את דעתי. מי שבורח מהאמת, זה מי שמתעלם מהמציאות ונשאר עם הכותרת.  לכן אני גם ציוני, גם מתנגד לכיבוש וגם עושה מילואים. אני גם חושב שתחרות בכלכלה היא חיובית, ועדיין לאדם העובד יש זכויות, מגיע לכולם פנסיה, חברות קבלן זה רע. אין לי בעיה שיש פער בין עשירים לעניים, אני רק חושב שהפער גדול מידי. אני בעד מדינה יהודית ודמוקרטית ואני עדיין מאמין שהיה ראוי לאפשר לכמה אלפי פליטים שברחו ממוות בארצם לחיות בשקט בארצנו. אני בעד חוק השבות, ונגד זכות השיבה. אני ממש ממש ממש נגד הכיבוש וזה לא אומר שאני בעד טרור.

כשאנחנו מתווכחים על פוליטיקה, כל כלכלה, על יחס דת ומדינה, על המדיניות החוץ ועל זכויות שלנו והחופש שלנו, בואו נעשה ניסיון, וננסה להוריד את הכותרות הגדולות . בואו נתדיין על כל נושא לגופו, ונלמד, שבעצם, כשמסתכלים טוב פנימה, רובנו לא חזירים קפיטליסטים ולא קומוניסטים. אנחנו לא בוגדים ולא פאשיסטים. נראה, כשמספיקים לדבר בכותרות, אפשר ממש לדבר.

פוליטיקה חדשה

זו כנראה כבר עובדה שהולכים לממשלה בלי חרדים. האופטימים מאמינים שזאת תהיה הממשלה שתעצור את המימון המוגזם לבני הישיבות. הממש אופטימים מאמינים אפילו בשינוי במערכת החינוך החרדית, שלא נותנת כלים בסיסיים להשתלבות בשוק העבודה, וכופה חיי עוני על הילדים החרדים.

ליאיר לפיד ומפלגתו מגיעים הרבה שבחים על מו"מ חכם שהביא אותם למצב הזה. אבל גם לא צריך להגזים בכמות הקרדיט שנותנים ל"יש עתיד". בסופו של דבר, לפיד לא היה צריך לוותר הרבה. הוא הצליח גם להוציא את החרדים, וגם להיכנס לממשלה. הוא הצליח גם לקיים חלק חשוב מהרצון של בוחריו וגם לקדם את עצמו. בניגוד למה שמוצג, הוא השיג את כל זה לא בזכות זה שהוא שועל פוליטי, אלא בזכות תנאים נוחים יותר.

תנאים נוחים יותר זה לא רק מנדטים רבים. לקדימה היה יותר מנדטים, אבל היא לא יכלה לעשות אותו דבר. גם הברית עם בנט, היא פחות משמעותית ממה שמוצג, שהרי יחד יש להם בערך אותה כמות מנדטים כמו לקדימה ז"ל.

הסיבה האמיתית לכך שללפיד היו תנאים אפשריים למהלך שלו היא בכלל – שלי יחימוביץ'. היא אפשרה את כל המהלך הזה, לא קיבלה שום תמורה פוליטית לכך ועשתה מהלך ששום יו"ר עבודה בשנים האחרונות לא היה עושה.

תחשבו מה היה קורה אם שלי הייתה מפסידה בפריימריז לעמיר פרץ. או גרוע יותר – אהוד ברק היה נשאר במפלגת העבודה. תחשבו על כל יו"ר אחר של מפלגת העבודה בשנים האחרונות ואיך הוא היה מתנהג במצב בו שלי הייתה. דמיינו את פרץ, או ברק נכנסים לחדרו של נתניהו ומקבלים הצעה לכמות תיקים אסטרונומית כולל תיק הביטחון או האוצר. כולנו יודעים איך זה היה נגמר. היינו שם. במשך שנים הייתה מפלגת העבודה המפלגה הכי נוחה לראש הממשלה. כזאת שלא באמת יכלה להפיל אותו, וגם לא באמת רצתה כלום חוץ מתיקים.

במשך  יותר מעשור התחלפו יו"רים בעבודה והסכימו לתמוך במדיניות של כל ממשלה. פרס תמך באינתיפאדה של שרון וברפורמות האכזריות של נתניהו באוצר. פרץ תמך במלחמות של אולמרט ובמדיניות הכלכלית שלו. ברק תמך בהכל. הם תמכו בהתנחלויות, בחרדים, בקיצוצים והפרטות כל עוד פואד ושמחון יכלו להמשיך לשבת בנוחות בכיסא. לא רק שהם לא השיגו שום דבר, הם גם מנעו מכל מפלגה אחרת להשיג משהו. תמיד הליכוד יכל ללכת עם העבודה והחרדים ולהיות בטוח.

שלי שמה לזה פעם ראשונה סוף. בצדק, היא מבינה שאין לה מה לחפש בממשלה אחת עם נתניהו, וגם לא עם בנט. הדבר היחידי שהיא תוכל לקדם בממשלה כזאת זה את עצמה. הסירוב שלה, הדהים את ביבי ואת כל המערכת הפוליטית והוא מנע ממשלה של חרדים ליכוד עבודה שהייתה במקרה הטוב, גורמת לנו לדשדש במקום. וזאת באמת, פוליטיקה חדשה.

שתי מדינות, הרבה ספקות

הפוסט הזה מיועד בעיקר לאלו שמאסו בכיבוש. אלו שצובט להם את הלב ומדיר מהם שינה לראות דברים כמו זה, זה וזה. ולא כי זה לא האינטרס הישראלי אלא פשוט כי זה מזעזע. במשך שנים דקלמנו וחזרנו שוב ושוב על הרעיון של שתי מדינות לשני עמים. אמרנו שזה אינטרס ישראלי, שזה עניין של זמן ושאין שום אלטרנטיבה. כל כך האמנו בסיסמאות האלו, שהרשנו לעצמנו להצביע על נושאים חברתיים, על גיוס חרדים ועל הון-שלטון כי חשבנו שזה בטוח יקרה. נרדמנו בשמירה והמציאות מסביב השתנתה לחלוטין.

השמאל המדיני טוען, לא ברור למה, שיש רק שתי אפשרויות. שתי מדינות לשני עמים או מדינה דו-לאומית. המציאות היא שיש עוד הרבה דברים שיכולים לקרות. למשל – אפשר פשוט לא לעשות כלום ולהמשיך את הכיבוש עוד דור.

טוענים שסטאטוס קוו הוא בלתי אפשרי. מזהירים מפני עוד אינתיפאדה ובידוד בינלאומי. ובכן, האזהרות האלו הן נכונות. אבל הן רק הופכות את העמדה הזאת לבעייתית ומסוכנת ולא בהכרח לבלתי אפשרית. גם רעיון שתי המדינות הוא בעייתי ומסוכן. הוא כורך בחובו פינוי של יותר, וכנראה הרבה יותר ממאה אלף אנשים מבתיהם (לשם השוואה, בהתנתקות פונו 8,000 בלבד). הוא לא מאפשר לישראל להמשיך את השליטה המוחלטת שיש לה בגדה שמאד מסייעת לה בשמירה על ביטחונה. ובכלל לא ברור מה עושים עם עזה כרגע.

השמאל ממשיך למחזר טיעונים מויכוחים בשנות ה90. אבל בשנות ה90 כמות המתנחלים הייתה פחות מחצי מהכמות שלהם היום, והפיזור שלהם היה קרוב יותר לקו הירוק. בשנות ה90 הייתה לפלסטינים הנהגה ששלטה על כל השטח. בשנות ה90, היה פיגוע בשבוע. כל אלו גרמו לכך שהסכם עם הפלסטינים היה נראה אפשרי והכרחי, כי המשך המצב הקיים היה פשוט בלתי נסבל.

המציאות השתנתה והפכה את רעיון שתי המדינות ליקר יותר, כואב יותר, הרבה פחות מבטיח והרבה פחות דחוף. אפילו האיום בבידוד בינלאומי נראה פחות סביר היום, בהינתן זה שישראל ממשיכה לפעול בצורה חד צדדית ולבנות בהתנחלויות, ומי שמקבל את גינוי ארה"ב הוא דווקא אבו-מאזן שפונה למוסדות הבינלאומיים.

אזרח ישראלי מבין את כמות התושבים העצומה שנאלץ לפנות. הוא מבין, שלא ברור שהסכם הזה ישנה במשהו את המצב בעזה. הוא גם חושש שנאבד את השליטה בגדה המערבית והיא תהפוך לעזה בעצמה שיכולה לירות קסאמים על תל אביב. מצד שני, הוא מבין שבינתיים הגדר והשב"כ מונעים טרור, שיקח עוד זמן עד שיהיה חרם בינלאומי ולכן לא רוצה להסתכן ולפגוע בכיבוש שלא פוגע בו. כשמסתכלים רק על האינטרס הישראלי, מבין שני הפתרונות הגרועים האלו, המשך המצב הקיים נראה כרגע גרוע פחות.

המשך הכיבוש, זאת אופציה מזעזעת רק כאשר לוקחים בחשבון שיקולי מוסר. אבל רוב הישראלים לא מודעים בכלל לעוולות הכיבוש. וגם אם הם מודעים, הם לא מתרגשים מכך, ורואים בכך כסבל של האויבים שלנו, שהם הביאו על עצמם.

עד שלא יתחילו נזקים קונקרטים כמו אינתיפאדה שלישית, או חרם בינלאומי, אני מאד בספק שישראלים יסכימו לקחת את הסיכון במהלך מדיני. יתרה מכך, ההתנחלויות גדלות בקצב אקספוננציאלי ונבנות בכוונה באזורים כמו E1 שימנעו הקמה של מדינה פלסטינית. בנוסף, כמות האנשים שהם מתנחלים בעצמם, או מכרים קרובים של מתנחלים הולכת וגדלה מה שיקטין את התמיכה בפינוי עוד יותר. צריך להבין את זה, ולהפסיק לחשוב ששתי מדינות זה משהו שיקרה מעצמו. למעשה, רוב הסיכויים שתוצאות הבחירות המסתמנות והבניה המאסיבית בהתנחלויות שתבוא בעקבותיהם, הם סוף לסיפור הזה וצריך להתחיל לחשוב בכיוונים אחרים.

חזק בדיבורים

הקמפיין של ביבי וליברמן, או יותר נכון, של ארתור פינקלשטיין, קורא לנו להצביע לליכוד ביתינו כדי לחזק את ישראל. מדהים אותי שאנשים באמת קונים את השטות הזאת, בעיקר אחרי עמוד ענן שחשף עד כמה ישראל נחלשה בארבע שנים שנתניהו וברק שלטו פה.

נתחיל בזה שהפסדנו בעמוד ענן. לא נצחון בנקודות, לא תיקו – הפסדנו. למה אני אומר? בגלל הסכם הפסקת האש. ההסכם אומר: אנחנו לא נירה עליכם ואתם לא תירו עלינו – עד כאן חוזרים למה שהיה קודם וזה תיקו. אבל אז מתווספים כל מיני תנאים נוספים – הרחבת אזורי דיג, פתיחת מעברי הגבול עם מצרים ועוד. כלומר, החמאס לא הסכים להפסיק לירות בשביל שאנחנו נפסיק לירות. הוא היה מוכן להמשיך כדי לקבל את יתר דרישותיו, והצליח. ההישג של החמאס מתעצם כשלראשונה חאלד משעל, חברו הותיק של נתניהו, מגיע בלי פחד לרצועת עזה. בסופו של יום, החמאס הצליח להכניס את כל המדינה למקלטים, קיבל את מה שהוא רוצה והראה שוב לציבור הפלסטיני שהישגים מול ישראל משיגים רק באלימות ולא בדיבורים כמו שאבו מאזן רוצה.

אבל למה הפסדנו? ברור, שרוב הציבור הישראלי היה מוכן להמשיך. אז למה בכל זאת נכנענו? לא ישבתי בשולחן הדיונים, ולא קראתי חומרים מסווגים אבל אני כן יכול להציע ניחוש מושכל. הניחוש שלי הוא שהעולם עצר אותנו. כל מנהיגי מדינות המערב הזהירו את ישראל לא להיכנס למבצע קרקעי. לבסוף, הגיעה הילארי קלינטון בעצמה ובאותו יום העסק הסתיים. אני לא יודע באמת מה היא אמרה, אבל אני מנחש שזה היה מספיק מפחיד בשביל לגרום לברק ונתניהו להפסיק עם המבצע הזה עוד באותו הערב.

נתניהו מנסה כל הזמן למכור את הסיפור שכל העולם נגדנו. אבל המציאות היא שהעולם לא היה נגדנו לפני שנתניהו הגיע לשלטון. בזמן מבצע עופרת יצוקה, שהיה יותר ארוך ויותר אכזרי, ישראל קיבלה גיבוי מארה"ב ומדינות רבות אחרות.  אותה תמיכה, הפכה את ישראל לחזקה הרבה יותר ונתנה לה יד חופשית שהובילה להפסקת אש בלי שום הקלות לחמאס. נתניהו איבד את אותה תמיכה שהייתה לאולמרט. גם כי המנהיגים בעולם לא סובלים אותו ברמה האישית וחושבים שהוא שקרן. גם כי הוא דחה בפומבי את חזון אובמה. גם כי הוא עשה תעמולת בחירות לרומני שהפסיד. אבל בעיקר כי רוב העולם תופס את מעשיו כניסיון למנוע את פתרון שתי המדינות, ובצדק.

אפשר לכעוס על העולם, ולהאשים אותו בצביעות. אבל אי אפשר לשנות את העובדה שאנחנו תלויים בעולם. אנחנו מקבלים מיליארדים בכספי סיוע מארה"ב ויותר מחצי מהכלכלה שלנו מתבססת על ייצוא לארה"ב ולאירופה. ישראל חזקה, בזכות הקשר הטוב שלה עם המערב, ונתניהו מסכן את זה.

ומעבר לעולם, גם ברמה האישית, נתניהו וברק פשוט לא אנשים שאפשר לסמוך עליהם. אותי זה מדאיג שכל מי שעובד תחתיהם בתחום הביטחון – דיסקין, דגן, אשכנזי, כולם מוצאים לנכון לצאת לציבור ולהזהיר מפני החבורה הזאת. והתוצאות בהתאם – מבצע עמוד ענן הראה שהחבורה הזאת באמת לא יודעת מה היא עושה.

דווקא בגלל כל האיומים שנתניהו מזהיר אותנו מפניהם, איראן, חמאס חיזבאללה וכו' אנחנו צריכים מישהו שיודע מה הוא עושה. לדבר זה קל. קל להגיד – איתי ישראל חזקה, כמו שהיה קל להגיד לפני 4 שנים – אני אמוטט את החמאס כפי שביבי אמר בסרטון המדהים הזה. המציאות היא, שעוצמה עוברת דרך שיקול דעת, יוזמה, שיתוף פעולה ולפעמים אפילו דיאלוג. ובשביל זה צריך להחליף את נתניהו.

יכול להיות

בתיק המשני נגד ליברמן הוחלט להגיש כתב אישום, כך שכולנו נדע האם הוא אשם. אבל בתיק המרכזי, המסר העיקרי מההחלטה של היועץ הוא – יכול להיות. יכול להיות שהוא לא לקח שוחד. יכול להיות, שהבת שלו, פשוט הצליחה בגיל 21 להקים חברה אמיתית שגלגלה מיליונים למרות שאין לה שום השכלה בתחום. יכול להיות שהיא סתם לא מוכנה להתראיין ולהסביר איך היא עשתה את זה. אני לא מכיר אף אחד אחר שעשה את זה בגיל 21, אבל יכול להיות שאני פשוט מסתובב בחברה של אנשים לא שאפתנים מספיק. יכול להיות.

יכול גם להיות שאין שום שחר בפרשת ביבי-טורס, לפיה ביבי מקבל הטבות אישיות מכל מיני מיליארדרים יהודים בעולם למרות שאסור לו, כי זה שוחד. יכול להיות, שזה שהחוקר האחראי על הפרשה במשרד מבקר המדינה פוטר, זה רק בגלל שהגיע לו. יכול להיות, שההחלטה למנות שופט מחוזי על פני שופט עליון להיות מבקר המדינה, נבעה משיקולים מקצועיים בלבד. יכול להיות שהפגישה של נתניהו עם המבקר המיועד לפני המינוי שלו, לא קשורה לנושא. יכול להיות.

יכול להיות, שביבי תמך במיט רומני כי הוא חשב שהוא הולך לזכות בבחירות בארה"ב. יכול להיות שהוא פשוט לא שם לב שאובמה מנצח לפי כל סקר אפשרי. יכול להיות שזה ששלדון אדלסון, הבעלים של ישראל היום, הוא גם התורם הכי גדול של רומני זה צירוף מקרים בלבד. יכול להיות שלנתניהו איכפת מהאינטרס הישראלי יותר מהאינטרס של שלדון. יכול להיות.

יכול להיות, שאז ב1997, בפרשת בר-און חברון, כשנתניהו היה ראש ממשלה וליברמן היה המנכ"ל שלו, הם באמת חשבו שלקחת עסקן מהליכוד (רוני בר-און), ולמנות אותו לעמדה המשפטית הכי חשובה במדינה (היועץ המשפטי) זה הגיוני. יכול להיות שהם לא התעסקו בזה, והם התעקשו שתהיה על זה הצבעה בישיבת ממשלה כי הם מיהרו לחזור הביתה מוקדם ולא היה להם כוח לדיון. יכול להיות שלא היה לזה שום קשר לזה שדרעי רצה למנות יועץ משפטי שיזכה אותו, ואמר להם שאחרת הוא מפיל את הממשלה. יכול להיות שכשביבי החליט אז למנות מישהו חסר ניסיון לתפקיד כל כך חשוב, הוא לא חשב רק על הכסא שלו. יכול להיות שהמשטרה טעתה אז כשהמליצה להעמיד את נתניהו ואת ליברמן לדין. יכול להיות.

אסור להרשיע בן אדם שיכול להיות שהוא זכאי. מספיק סיכוי קלוש שהוא חף מפשע בשביל שנזכה אותו. טוב שזה ככה, אחרת מידי פעם היינו מכניסים בטעות אנשים חפים מפשע לכלא. לכן בשביל להרשיע בן אדם אנחנו בדרך כלל מדברים על 95% שהוא אשם. אם מישהו הוא רק ב40% אשם, אסור שיהיה בכלא. אבל האם מישהו שהוא רק 40% אשם יכול להיות ראש ממשלה? שר ביטחון? שר חוץ? למה שנרצה לקחת סיכון כזה? הייתם מוכנים לתת לשמור על הארנק שלכם למישהו שהוא "רק" בסיכוי 40% גנב?

בשנים האחרונות הפסקנו להבדיל בין זכאי מחוסר אשמה לזכאי מחמת הספק. עד שלא נתחיל להבין שחוסר ראיות זה לא מספיק טוב בשביל לנקות שם, לא נוכל לנקות את הממשלה. יש מספיק אנשים נקיים ומפלגות נקיות בשמאל ובימין שיכולים להנהיג את המדינה הזאת, מתוך אידיאולוגיה אמיתית ולא בשביל אינטרס אישי שלהם או של איזה טייקון. לא צריך כל הזמן לחזור למושחתים ליברמן, נתניהו, אולמרט, דרעי ושות'. כל עוד נמשיך להצביע לאנשים כאלו, אף מפלגה לא תנקה אותם מהרשימות שלה ואנחנו נמשיך להישדד.

תת אלוף, אלוף, רב אלוף, חבר כנסת

במידה רבה אפשר לסכם את כל מה שאני רוצה להגיד בפוסט הזה בסיפור אחד קצר על חבר הכנסת לשעבר ואלוף במילואים מתן וילנאי. לפני כמעט כשנתיים החלטנו כמה חברים לא לשבת בשקט מול יוזמות החקיקה האנטי-דמוקרטיות ולכתוב מכתבים לחברי כנסת. מחלק מהח"כים קיבלנו תשובות מאד רציניות. פלסנר השיב אישית ובצורה מפורטת בשתיים בלילה עוד באותו היום. שנלר אפילו הרים טלפון והתייעץ עם אחד מאיתנו בנושא. אבל לעומתם, סגן הרמטכ"ל בדימוס השיב כך לחברי אילן:

אילן,

דורות של חיילים סמכו עלי-גם אתה יכול

מתן

אבל לא באמת היה אפשר לסמוך עליו. מתן הצביע בעד חקירה של ארגוני שמאל, נעדר מהצבעה על חוק החרם ועוד. בהמשך, הוא בכלל פרש מהכנסת.

הסיפור הזה ממחיש בעיה כללית שיש לנו עם אנשי צבא בפוליטיקה. רוב הפעמים כשאנחנו מצביעים, אם זה בפריימריז או בבחירות הכלליות, אנחנו לא מכירים מספיק טוב את המועמדים. מה אתם יודעים להגיד על תפקודו של השר יצחק אהרונוביץ'? על פועלו של ח"כ שי חרמש? לא הרבה. לכן אנחנו מחליטים על סמך רסיסי מידע שיש לנו, כמו למשל – הוא היה אלוף בצבא, כנראה שהוא בחור רציני. הבעיה היא שהמוניטין של יוצאי צבא הוא לחלוטין לא מוצדק.

למשל, לאנשי צבא יש מוניטין של אמינות. מעשית, ההפך הוא הנכון. לא רק וילנאי אומר שאפשר לסמוך עליו כשאי אפשר. הצפצופים הגדולים ביותר על אמון הבוחרים נעשו בקדנציות האחרונות על ידי רמטכ"לים לשעבר. פעם מופז שהבטיח בבחירות לראשות קדימה שהוא לא יישב עם נתניהו. פעם ברק שהבטיח בבחירות לראשות העבודה שהוא יתפטר וייצא מהממשלה אם אולמרט לא יתפטר אחרי דוח וינוגרד (אולמרט התפטר רק שנה אחר כך בעקבות כתבי אישום). וזה עוד בלי להזכיר זיופי בחירות במפלגת העבודה לטובת רא"ל במילואים ברק. סביר להניח שעל דברים כאלו ברק ומופז היו עפים מבה"ד 1.

בנוסף, אנשי הצבא לא ממש יודעים להיות חברי כנסת. יכול להיות שהאנשים האלו באמת מומחים במערכות נשק, פריסת כוחות, איך להוציא מאפסנאים ציוד ועוד דברים שחשובים בשביל להסתדר בצבא. אבל אחוז הזמן שחברי כנסת עוסקים בסוגיות ביטחוניות הוא קרוב ל0. שר הביטחון, צריך להבין בביטחון, אבל הוא רק אחד ולא חובה שיהיה נבחר ציבור. 99% מהחוקים לא קשורים לביטחון בשום צורה. לועדות הביטחוניות אין שום סמכות מעשית על הצבא. ככה יוצא שחבורת גמלאי צה"ל שיושבת בכנסת לא באמת יודעת מה לעשות. בוגי יעלון העביר 0 חוקים. כך גם האלוף במילואים יוסי פלד, שהיה שר בלי תיק ובלי מה לעשות ובסוף פרש כמו וילנאי.

אפילו אי אפשר לסמוך על זה שאנשי צבא יהיו ברמה אנושית גבוה כמו שכולנו זוכרים מהסרטון הזה הזה הזה והזה.

כמובן שלא צריך לפסול מישהו בגלל שהוא תת אלוף במילואים. אבל צריך לבחון אותם כמו כל מועמד אחר. הליכוד לא צריך לשריין מקום לבוגי. לפיד ויחימוביץ' לא צריכים לחזר אחרי אנשים רק כי חסר להם קצת דרגות ברשימה. דן חלוץ וגבי אשכנזי לא צריכים להיכנס לאף מפלגה בלי מצע ברור וסיבה טובה. ובעיקר אנחנו, הבוחרים, צריכים להפסיק להניח שיש קשר בין דרגה במילואים לתיפקוד כאיש ציבור. זה יהיה עוד צעד קטן לשיפור איכות השלטון שלנו.