הפוסט הזה מיועד בעיקר לאלו שמאסו בכיבוש. אלו שצובט להם את הלב ומדיר מהם שינה לראות דברים כמו זה, זה וזה. ולא כי זה לא האינטרס הישראלי אלא פשוט כי זה מזעזע. במשך שנים דקלמנו וחזרנו שוב ושוב על הרעיון של שתי מדינות לשני עמים. אמרנו שזה אינטרס ישראלי, שזה עניין של זמן ושאין שום אלטרנטיבה. כל כך האמנו בסיסמאות האלו, שהרשנו לעצמנו להצביע על נושאים חברתיים, על גיוס חרדים ועל הון-שלטון כי חשבנו שזה בטוח יקרה. נרדמנו בשמירה והמציאות מסביב השתנתה לחלוטין.
השמאל המדיני טוען, לא ברור למה, שיש רק שתי אפשרויות. שתי מדינות לשני עמים או מדינה דו-לאומית. המציאות היא שיש עוד הרבה דברים שיכולים לקרות. למשל – אפשר פשוט לא לעשות כלום ולהמשיך את הכיבוש עוד דור.
טוענים שסטאטוס קוו הוא בלתי אפשרי. מזהירים מפני עוד אינתיפאדה ובידוד בינלאומי. ובכן, האזהרות האלו הן נכונות. אבל הן רק הופכות את העמדה הזאת לבעייתית ומסוכנת ולא בהכרח לבלתי אפשרית. גם רעיון שתי המדינות הוא בעייתי ומסוכן. הוא כורך בחובו פינוי של יותר, וכנראה הרבה יותר ממאה אלף אנשים מבתיהם (לשם השוואה, בהתנתקות פונו 8,000 בלבד). הוא לא מאפשר לישראל להמשיך את השליטה המוחלטת שיש לה בגדה שמאד מסייעת לה בשמירה על ביטחונה. ובכלל לא ברור מה עושים עם עזה כרגע.
השמאל ממשיך למחזר טיעונים מויכוחים בשנות ה90. אבל בשנות ה90 כמות המתנחלים הייתה פחות מחצי מהכמות שלהם היום, והפיזור שלהם היה קרוב יותר לקו הירוק. בשנות ה90 הייתה לפלסטינים הנהגה ששלטה על כל השטח. בשנות ה90, היה פיגוע בשבוע. כל אלו גרמו לכך שהסכם עם הפלסטינים היה נראה אפשרי והכרחי, כי המשך המצב הקיים היה פשוט בלתי נסבל.
המציאות השתנתה והפכה את רעיון שתי המדינות ליקר יותר, כואב יותר, הרבה פחות מבטיח והרבה פחות דחוף. אפילו האיום בבידוד בינלאומי נראה פחות סביר היום, בהינתן זה שישראל ממשיכה לפעול בצורה חד צדדית ולבנות בהתנחלויות, ומי שמקבל את גינוי ארה"ב הוא דווקא אבו-מאזן שפונה למוסדות הבינלאומיים.
אזרח ישראלי מבין את כמות התושבים העצומה שנאלץ לפנות. הוא מבין, שלא ברור שהסכם הזה ישנה במשהו את המצב בעזה. הוא גם חושש שנאבד את השליטה בגדה המערבית והיא תהפוך לעזה בעצמה שיכולה לירות קסאמים על תל אביב. מצד שני, הוא מבין שבינתיים הגדר והשב"כ מונעים טרור, שיקח עוד זמן עד שיהיה חרם בינלאומי ולכן לא רוצה להסתכן ולפגוע בכיבוש שלא פוגע בו. כשמסתכלים רק על האינטרס הישראלי, מבין שני הפתרונות הגרועים האלו, המשך המצב הקיים נראה כרגע גרוע פחות.
המשך הכיבוש, זאת אופציה מזעזעת רק כאשר לוקחים בחשבון שיקולי מוסר. אבל רוב הישראלים לא מודעים בכלל לעוולות הכיבוש. וגם אם הם מודעים, הם לא מתרגשים מכך, ורואים בכך כסבל של האויבים שלנו, שהם הביאו על עצמם.
עד שלא יתחילו נזקים קונקרטים כמו אינתיפאדה שלישית, או חרם בינלאומי, אני מאד בספק שישראלים יסכימו לקחת את הסיכון במהלך מדיני. יתרה מכך, ההתנחלויות גדלות בקצב אקספוננציאלי ונבנות בכוונה באזורים כמו E1 שימנעו הקמה של מדינה פלסטינית. בנוסף, כמות האנשים שהם מתנחלים בעצמם, או מכרים קרובים של מתנחלים הולכת וגדלה מה שיקטין את התמיכה בפינוי עוד יותר. צריך להבין את זה, ולהפסיק לחשוב ששתי מדינות זה משהו שיקרה מעצמו. למעשה, רוב הסיכויים שתוצאות הבחירות המסתמנות והבניה המאסיבית בהתנחלויות שתבוא בעקבותיהם, הם סוף לסיפור הזה וצריך להתחיל לחשוב בכיוונים אחרים.
מה המצב 