ה1 במאי הציף רגשות מעורבים אצל רבים. מצד אחד, עומדים תומכי זכויות העובדים, סוציאליסטים, מאמינים ברעיון היפה והנקי של שיוון בין בני אדם. ברעיון של צדק בין בני אדם ושאין לנצל את האדם. רעיון יפה, מרגש, רומנטי. מנגד, יציגו להם המתנגדים את עוולות הקומוניזם והעשרות מיליונים שמתו בשביל "השוויון" הזה. יזכירו את סטאלין, יזכירו להם ילדות עשוקה בקיבוצים, יזכירו להם, שמדינות שמגדירות עצמן בשם רעיונות אלו הן קובה, סין ואף צפון קוריאה היא "רפובליקה עממית".
נראה, שאין היום רעיון תיאורטי, פוליטי ,כלכלי או חברתי שלא טומן בחובו כתם שחור בהיסטוריה שלו. אתה ציוני – נזכיר לך את הנקבא, את הכיבוש. אתה קפיטליסט, נזכיר לך את הפערים הבלתי נתפסים. אם אתה סוציאליסט, נזכיר לך את ועד העובדים של הרכבת ושל נמל אשדוד שמחזיקים את המדינה בביצים. אם אתה מיליטנט נזכיר לך את מהאטמה גאנדי, אם אתה פציפיסט נזכיר לך את השואה. נוצרי? קבל מסעות צלב וניצול ילדים. מוסלמי? לך לישון עם פיגועים. יהודי? ברוך גולדשטיין, סברא ושתילה, ודיר יאסין. מאמין בזוגיות? 50% מתגרשים.
הדבר המצער ביותר היא לא ההיסטוריה העקובה מדם של הרעיונות, אלא איך שהם משפיעים עלינו היום. בעיה חמורה אחת היא שאנחנו מנסים כה שיותר מהר לשים כותרת על הדעה של הבן אדם שמולנו, כדי להחליט מה אנחנו חושבים עליה. שיחה טיפוסית היום היא:
א: "אני בעד תחרות חופשית"
ב: "אין לך לב או מוסר ובגלל אנשים כמוך יש עובדי קבלן" או דוגמא אחרת:
א: "אני בעד שתי מדינות ל2 עמים"
ב: " אתה בוגד, לא מבין בביטחון, ולא ציוני"
הבעיה נהיית חמורה יותר, אם אנחנו שמים על עצמנו כותרת וכובלים את עצמנו לחוקים שלה. זאת תופעה שלדעתי היא יותר חמורה בימין הכלכלי. בעוד שאין כמעט אנשים בשמאל שלא בעד תחרות, בימין יש לא מעט, כולל בכירים מאד, שמאמינים ששוק חופשי זאת נוסחת פלא. ההיסטוריה מלמדת שאין כזה דבר נוסחאות פלא. יש בתחרות דברים טובים ולא טובים. חירות צריכה להיות מוגבלת בדיוק כמו ששיווין צריך להיות מוגבל.
צריך לזכור שרעיון, כשמו כן הוא, רעיון. הרבה רעיונות הינם אידיאות וזוהי הבעיה הגדולה שלהם. אנשים מתייחסים לרעיון כאילו הוא יכול להסביר כל פרט ופרט בעולם. אבל המציאות היא מורכבת, וכשמציאות פוגשת רעיון שניהם צריכים להשתנות קצת.
אנחנו עדיין מדברים במונחים ארכאיים של קפיטליזם וסוציאליזם. גם לאומיות זה רעיון ישן ואף דמוקרטיה כבר הרבה זמן בבית האבות. הרעיונות הללו, שבמאה שנה ויותר מאז שהומצאו, נוסו בכמה מקומות ובכולם נמצאו פגמים ואפילו פגים קשים. יחד עם זאת, בחלק מהם גם היו חלקים שעבדו טוב.
על מנת שנוכל לנהל שוב, שיח אמיתי, עלינו לשים בצד את האיזמים לרגע. ולשאול – לא רק מה קרה, אלא גם למה ואיך הוא קרה. איפה טעינו, ואיפה אפשר עוד להגשים את הצדק. איפה קפיטליזם מנצל, ואיפה הוא מאפשר. איפה הסוציאליזם מדכא ואיפה הוא מגן. אפשר ואפילו רצוי לתמוך בעולם שבו יש תחרות, רכוש פרטי, וחוקים שמגנים על עובדים. או עולם שבו לעם מותר להגדיר את עצמו, ליצור גבולות, ועדיין להסכים לקבל פליטים שבורחים מרצח עם. להיות שמאלני ועדיין ציוני, להיות קפיטליסט ועדיין לתמוך במס ירושה.
יגידו האידיאליסטים – אתה לא מכריע ובורח מהאמת האחת. אבל הם טועים. כי כולם טועים לפעמים. מרקס לא העריך מספיק את החשיבות של דמוקרטיה, פרידמן לא התמודד עם כשלי שוק, רבין טעה שחשב שההתנחלויות זה דבר פתיר ושרון לא הבין שבחד צדדיות הוא מחזק את החמאס. מכל הטעויות שלהם אני למדתי ושיניתי את דעתי. מי שבורח מהאמת, זה מי שמתעלם מהמציאות ונשאר עם הכותרת. לכן אני גם ציוני, גם מתנגד לכיבוש וגם עושה מילואים. אני גם חושב שתחרות בכלכלה היא חיובית, ועדיין לאדם העובד יש זכויות, מגיע לכולם פנסיה, חברות קבלן זה רע. אין לי בעיה שיש פער בין עשירים לעניים, אני רק חושב שהפער גדול מידי. אני בעד מדינה יהודית ודמוקרטית ואני עדיין מאמין שהיה ראוי לאפשר לכמה אלפי פליטים שברחו ממוות בארצם לחיות בשקט בארצנו. אני בעד חוק השבות, ונגד זכות השיבה. אני ממש ממש ממש נגד הכיבוש וזה לא אומר שאני בעד טרור.
כשאנחנו מתווכחים על פוליטיקה, כל כלכלה, על יחס דת ומדינה, על המדיניות החוץ ועל זכויות שלנו והחופש שלנו, בואו נעשה ניסיון, וננסה להוריד את הכותרות הגדולות . בואו נתדיין על כל נושא לגופו, ונלמד, שבעצם, כשמסתכלים טוב פנימה, רובנו לא חזירים קפיטליסטים ולא קומוניסטים. אנחנו לא בוגדים ולא פאשיסטים. נראה, כשמספיקים לדבר בכותרות, אפשר ממש לדבר.
מה המצב 