פיקטי

אני לא חושב שיש כלכלן בעולם שעוד לא כתב משהו על הספר המפורסם של פיקטי – ״הון במאה ה21״. כל איש שמאל מצטט אותו. כל איש ימין מאשים אותו בנתונים שגויים וקונספירציות (לא בצדק). איכשהו הם כולם הספיקו לקרוא אותו בשלושה ימים מאז שהוא יצא. לי לקח שלושה חודשים כדי לקרוא את 696 העמודים האלו.
מצד אחד מדובר בספר מדהים. החשוב ביותר בתחום ובוודאי מצדיק פרס נובל. את מה שהוא מצא, כל אדם צריך לדעת.
מצד שני, מדובר בספר קשה מאד לקריאה. הוא ארוך ומלא בתיאורים יבשים מאד על איך הוא בחר את סדרות הנתונים. למרות שהספר אזל מהר מאד מהמדפים אני בספק כמה אנשים שלא עוסקים בתחום באמת הצליחו לשרוד את כולו.
אז לאלו מכם שאין זמן לקרוא בעיון את 696 העמודים, אבל רוצים להבין על מה המהומה, הנה חמישה עמודים שמסכמים את הספר החשוב ביותר שנכתב בעשור האחרון:

תרומתו הגדולה ביותר של פיקטי (יחד עם עמנואל סאז איתו הוא עבד) היא באיסוף כמויות עצומות של נתונים ממגוון מדינות, וממגוון תקופות לגבי חלוקת הכנסה משכר ומהון. פיקטי וסאז מגיעים מהתחום של מיסוי, והם הראשונים שהחליטו להשתמש בנתונים של מיסוי בשביל מחקר על חלוקת הכנסה. לפניהם אנשים בעיקר השתמשו בנתונים שמבוססים על סקרים כמו אלו של הלמ״ס. בישראל עד היום זה המצב. הנתונים שלהם טובים יותר כי:
1. הם מכילים לראשונה נתונים על הון – על כמות הנכסים שיש לאנשים. אף סקר לא שאל על זה. ובהקשר של אי שוויון זה כנראה יותר מעניין ממשכורות כפי שנרחיב מיד.
2. הם מכילים נתונים טובים על ההכנסות הגבוהות, הממש גבוהות, והממש ממש גבוהות. אף סקר לא מצליח לאסוף נתונים מדויקים על ה0.01% באוכלוסיה, אבל הנתונים של מס הכנסה יכולים.
3. יש לו סדרות נתונים שהולכות הרבה מאד אחורה בזמן, אפילו 300 שנה, הרבה לפני שהסקרים התחילו, מה שמאפשר לראות תהליכים היסטורים.

המסקנה שלו מהנתונים היא שאי השיוויון מתקרב לרמות הגבוהות בהיסטוריה ואם לא יעשו משהו בקשר לזה, זה רק ייגדל עוד. בפרספקטיבה של 250 שנה, התקופה שאנחנו חיים בה היא לא מיוחדת, להפך. התקופה של אחרי מלחמות העולם הייתה מיוחדת בגלל רמות אי השוויון הנמוכות בה ועכשיו אנחנו חוזרים לשיווי משקל. הדבר העיקרי שאפשר לעשות כדי למנוע את זה הוא מס גלובלי על הון.
עכשיו בואו ניכנס יותר לפרטים.

חייבים לדבר על הון כשמדברים על אי שוויון
חייבים קודם כל כי שליש מההכנסות של אנשים הן הכנסות מהון. אבל זה מילא. מעבר לזה, בתוך העשירים באמת, אלו באלפיון העליון, רוב ההכנסות הן הכנסות מהון ולא מעבודה. לכן כל המחקרים שמסתכלים רק על שכר (שזה כל המחקרים בארץ) נותנים תמונה חלקית בלבד. אבל גם זה מילא.
מה שכבר יותר קריטי זה שאין בכלל תיעוד של ירושות ומתנות מההורים במחקרים שלא מסתכלים על הון. זה משהו שהולך ונהיה חשוב יותר משנה לשנה וכבר אי אפשר להתעלם ממנו במרכיבי ההכנסה של אדם (כמה אנשים קונים דירה בלי עזרה מההורים?).
ומה שעוד יותר קריטי הוא שיש תחושה שזה סוג של אי שוויון שהוא הרבה פחות מוצדק. רמה מסוימת של אי שוויון היא הכרחית כדי ליצור תמריצים ולכן אי שוויון מסוים בשכר לפעמים הוא לא רק נסבל אלא אף רצוי. כך למשל, זה טוב שאנשים שהלכו לאוניברסיטה ירוויחו קצת יותר, כדי שיהיה תמריץ ללכת לאוניברסיטה (בהנחה שהיא נגישה). גם הרבה פעמים שכר מבטא משהו שמגיע לך על התרומה שלך, כי מישהו מוכן לשלם לך על זה (מיד נדבר למה זה לא בהכרח נכון ברמות מאד גבוהות). אבל כל הדברים הללו לא חלים על שרי אריסון. כמות ההון המטורפת שלה לא מתמרצת אותה לכלום, היא לא תגמול על תרומה שלה ולכן מרגיש פחות הוגן.

הון מתחלק בצורה פחות שיוויונית משכר
באופן טיפוסי במרבית המדינות המערביות, העשירון העליון מחזיק 50% מהנכסים, בעוד שה50% התחתונים לא מחזיקים כלום! וזה עוד מצב טוב מבחינה היסטורית – כי יש מעמד ביניים של 40% מהאוכלוסיה שמחזיקים בערך 50% מהנכסים. זה לטענת פיקטי החידוש הגדול של המאה ה20 וזה אולי המהות של מעמד ביניים – אנשים שיש להם נכסים בשווי 4-10 פעמים השכר השנתי שלהם. זה אומר בערך שהם הבעלים של הבתים שלהם. עד המאה ה20 לא היה דבר כזה. אבל, לטענת פיקטי, זה עומד להיגמר בקרוב אם לא יקשיבו לו.
בגדול מה שקרה במאה ה20 זה שהון עבר מהאחוז העליון למעמד הביניים. בתחילת המאה ה20 האחוזון העליון החזיק ב50% מההון (!) והעשירון ב90%. באופן גס, 30% מההון הכולל עבר מהאחוזון העליון לאמצע בעיקר בגלל מלחמות העולם. בתקופות האלו התחילו מיסים הרבה יותר גבוהים, הפקעות, אינפלציה ששחקה את הנכסים ועוד דברים שמיד נרחיב לגביהם.
אבל פיקטי חושב שהמלחמה הוציאה אותנו משיווי משקל ועכשיו אנחנו בדרך חזרה לשם. ההון יתחיל לחזור לאחוזון. וזאת הסיבה:

ההון רק ילך ויתחלק בצורה פחות שוויונית
זאת הטענה המרכזית של הספר. פיקטי טוען שמעמד הביניים במובן של ההון, אנשים שיש להם מספיק חסכונות בשביל להחזיק בית ולא הרבה יותר, הולך להיכחד. הסיבה היא שr>g. כלומר התשואה על ההון גדולה מהצמיחה. מה זה אומר? מה קשור?
בקצרה – הקצב שבו ההון צומח (r) גבוה יותר יותר מהקצב שבו המשכורות וכל יתר הכלכלה צומחת (g) ולכן אנשים שבעיקר חיים מההון שלהם מגדילים את הפער מאלו שחיים על משכורות, והתהליך הזה יכול להגיע לרמות קיצוניות מאד סטייל המאה ה19. עכשיו נרחיב:
מישהו שיש לו הון עצום, מרוויח כל שנה תשואה של כמה אחוזים על ההון שלו שמסמנים אותה בr. מאחר שהוא די עשיר, הוא יכול לחסוך חלק גדול מהתשואה הזאת. אם הוא ממש עשיר אז הוא יכול לחסוך אולי כמעט את כל התשואה. במצב הזה הכסף שלו גדל כל שנה בקצב של r. בעוד שכל הכלכלה גדלה בקצב של הצמיחה שזה g.
במשך רוב התקופות שיש עליהן נתונים, שזה ה300 שנה האחרונות, r היה הרבה יותר גדול מg. כלומר התשואה על ההון הייתה הרבה יותר גדולה מהצמיחה. במאות ה19-18 r היה בערך 5%. לעומת זאת g נבע בעיקר מגידול באוכלוסיה והיה בערך 1%. במצב הזה, אם בעלי ההון היו מבזבזים 60% מההכנסות שלהם, זה עדיין היה משאיר להם גידול של 2% בכמות הרכוש שלהם. ולכן הרכוש שלהם גדל מהר יותר מסך כל התוצר. ככה שככל שעבר הזמן הם רק נהיו עשירים יותר ביחס לכל השאר.
אחרי מלחמות העולם הייתה תקופה יחודית שבה הצמיחה היתה יותר גבוהה, או לפחות בערך באותו סדר גודל כמו התשואה, ואז אחרי שמנכים את זה שאנשים צורכים חלק מהתשואה, כמות הרכוש של אנשים הצטמצמה ביחס לכלכלה.
אבל זה נגמר בעיקר כי הצמיחה היא איטית יותר. האוכלוסיה כבר לא גדלה, וגם נגמר העידן של שיקום נזקים מהמלחמה שבו הצמיחה היא מהירה יותר. לכן היום אנחנו שוב בעידן שבו התשואה להון הרבה יותר גדולה מהצמיחה, ולכן מי שיש לו כסף רק מגדיל את הנכסים שלו.
אם זה יימשך, פיקטי חוזה ששוב האחוז העליון יגרוף סכומים גבוהים מאד שיבואו על חשבון מעמד הביניים שההכנסות שלו הן בעיקר מעבודה.

התשואות להון מתחלקות לא שווה
אז כאמור ככל שהתשואה על ההון גדולה יותר מהצמיחה, בעלי ההון מגדילים את הפער בינם לבין כל היתר. מה שמשנה אבל, זה לא התשואה הממוצעת להון, אלא התשואה שעושים בעלי ההון. פיקטי טוען שככל שאתה עשיר יותר אתה מצליח להשיג תשואה גדולה יותר. ככה שהפער בין r לבין g רק גדל.
הוא מראה את זה באמצעות נתונים על קרנות החיסכון של האוניברסיטאות האמריקאיות. הקרנות הללו מפרסמות נתונים די מקיפים על כמות הכסף שבהן ועל ההשקעות שלהן. הקרנות הממש גדולות, אלו של הרווארד וייל עושות יותר מ10% תשואה בשנה בממוצע. וככל שהאוניבריטה פחות עשירה ככה התשואה יורדת.
אפשר היה לחשוב שזה בגלל שהקרנות הגדולות לוקחות יותר סיכונים ולכן מקבלות תשואות גבוהות יותר. אבל לא נראה שזה המצב כי התנודתיות של הרווח די זהה בכל הקרנות.
פיקטי חושב שזה עניין של יתרון לגודל. הרווארד משלמים 100 מיליון דולר בשנה כדי לנהל את הקרן שלהם. הקרן שלהם מכילה בערך 30 מיליארד דולר, אז זה רק 0.3% שהם משלמים על זה. אבל זה נותן להם יכולות למצוא כל מיני הזדמנויות שמישהו שמשקיע רק 1000 דולר בשנה על הניהול של הקרן שלו לא יכול לקבל.
כלומר, אנשים מאד עשירים יכולים להרשות לעצמם להשקיע הרבה מאד כסף ביועצי השקעות טובים. אלו מסדרים להם תשואה גבוהה יותר של 8 אחוז בשנה. ככה שגם אם הם אוכלים חלק ניכר מזה, זה עדיין הרבה יותר מהצמיחה. ולכן ההון שלהם גדל הרבה יותר מהכלכלה כולה והעולם רק הולך ונהיה יותר ריכוזי.

ההון הולך וגדל
אז אמרנו שהון הוא מאד לא שיווני, והחלוקה שלו רק נהיית פחות שוויונית. מה לגבי כמות ההון סך הכל? על פניו אם יש גם ככה די מעט הון, אולי זה לא משנה. מסתבר שגם כמות ההון הכוללת רק גדלה. אז ההון הוא לא שיווני, נהיה עוד פחות שיוויוני ובנוסף נהיה חלק משמעותי יותר בסך ההכנסה.
היום ברוב העולם כמות ההון (סך כל החסכונות שיש לכולם ביחד) היא בערך 5-6 פעמים התוצר השנתי. רוב ההון הוא אצל אנשים פרטיים ולא אצל מדינות (מדינות היום נמצאות בחובות ששוות בערך לכל הנכסים שלהן). בתחילת המאה ה20 זה היה בערך 7 פעמים התוצר השנתי. אבל באמצע, בשתי מלחמות העולם זה הצטמצם משמעותית עד לפעמיים התוצר השנתי. מאז זה רק גדל. פיקטי חושב שאנחנו עומדים לחזור ל7. הוא טוען ש7 זה המצב הטבעי, ובגלל הבלאגן של מלחמת העולם זה יצא משיווי משקל ועכשיו אנחנו מטפסים חזרה.
למה? לזה פיקטי קורא החוק השני של הקפיטליזם. כמות ההון ביחס לתוצר שווה ליחס בין שיעור החיסכון לצמיחה. באלגברית כותבים את זה K/Y=s/g.
לפני שאני אסביר בדיוק למה, בואו נראה שזה הגיוני. בעצם הוא טוען שכמות ההון ביחס לתוצר (בטווח הארוך) גדלה כשאנשים חוסכים יותר וקטנה כשיש יותר צמיחה. ברור שכשאנשים חוסכים יותר, יהיה יותר הון ולכן הגיוני שחיסכון יגדיל את היחס הזה. צמיחה גורמת לזה שהתוצר גדל ולכן מקטינה את היחס בין כמות ההון לתוצר.
באופן אפילו יותר פשוט – אם לאנשים יש יותר ילדים, אז תהיה יותר צמיחה (מדובר על צמיחה כוללת בתוצר לא צמיחה בתוצר לנפש). במצב הזה, כמות ההון תתחלק על יותר אנשים, מה שיוריד את כמות ההון היחסית.
[באופן יותר טכני (מי שלא אוהב אלגברה מוזמן לדלג) – נסמן את ההון בK ואת התוצר בY. לקצב גידול התוצר אנחנו קוראים צמיחה ומסמנים בg.כדי שהיחס K/Y יהיה קבוע צריך שגם K יגדל בקצב של g. כלומר צריך להגדיל את ההון בgK. מגדלים את ההון בזה שחוסכים אחוז מסוים מהתוצר שנסמן בs. ואז צריך שsY=gK מה שנותן s/g=K/Y.]

אז כדי דעת מה כמות ההון שאליה אנחנו הולכים צריך לדעת מה שיעור החסכון ומה שיעור הצמיחה. נראה שלאורך ההיסטוריה שיעור החסכון הוא בערך 12%. מבחינת צמיחה, פיקטי מעריך שהיא תהיה קצת פחות מ2% ומשם מגיעים למספר של בערך 7.
התקופה של שנות ה50-70 הייתה לכן יוצא דופן היסטורי. מלחמות העולם גרמו להרס די גדול של כמות ההון שהיה בעולם. הממשלות הטילו מיסים מאד גבוהים, גם על חסכונות ולקחו לאנשים את ההון. רוב המדינות גם מימנו את המלחמה באמצעות אינפלציה מטורפת (בעיקר גרמניה) ולכן השווי של כל ההון ירד משמעותית. לכן כמות ההון לא הייתה בשיווי משקל.
חוץ מזה, הייתה אחרי מלחמת העולם צמיחה מאד גבוהה שזה משהו שאופייני לתקופות של שיקום. גם היה אז גידול באוכלוסיה בהרבה מדינות (בייבי בום) מה שעוד יותר יוצר צמיחה. לכן גם כשההון גדל חזרה, היתה צמיחה ככה שגם מי שלא היה לו הון חווה שיפור והיחס הון תוצר אפילו הצטמצם עוד.
אבל התקופה הזאת עומדת להיגמר. הצמיחה כבר יותר נמוכה היום כי מדינות כבר התאוששו מהמלחמה, וקצב הריבוי הטבעי הצטמצם. לכן היחס של החסכון לצמיחה נהיה גדול יותר (קצת יותר מ7) וההון ימשיך לגדול עד שיגיע אליו.
כלומר, התקופה של אחרי מלחמות התאפיינה בזה שהיה הרבה פחות הון, וגם כפי שאמרנו קודם ההון שהיה התחלק בצורה שיוויונית יותר.

ירושה
ברור שכשמתחיל להצטבר הון, הסיפור של ירושה חוזר להיות רלוונטי. כשהיחס בין ההון לתוצר הוא נמוך, אין משמעות גדולה לירושה. נניח שהיחס הזה הוא שניים לאחד, כמו שהוא היה באירופה בשיא השפל שלו. אז לאנשים יש כמות חסכונות ששווה לשנתיים של הכנסות. אם הם מורישים אותה, הם נותנים לדור שאחריהם הכנסה של שנתיים. כשהיחס הזה גדל ל7, הם נותנים לילדים שלהם הכנסות ששוות הכנסה של 7 שנים.
לפיקטי יש נתונים שמראים שירושה בתחילת המאה היתה שווה ל25% מתוצר השנתי בכל שנה. כשכמות ההון ירדה בגלל המלחמות המספר הזה מאד ירד ועכשיו זה חוזר לאותם מספרים. כלומר חלק נכבד מההכנסה של הדור שלנו היא מירושה.
זה עוד יותר משמעותי ממה שזה נראה, כי הירושות האלו מתחלקות באופן מאד לא שווה. כפי שאמרנו קודם, 50% מההון נמצא אצל עשירון אחד באוכלוסיה.
מה שכן, האופן שבו ירושה ניתנת מאד השתנה. למעשה זה לא בדיוק ירושה. אנשים חיים הרבה יותר שנים ולכן הם מעדיפים לא לחכות למותם כדי להוריש את כל כספם. הם מתחילים לחלק את הירושה כשהם בני 55 והילדים שלהם בני 25. למשל, הם מממנים להם חלק מהדירה.

בהקשר הזה מעניין לחשוב על ישראל (פיקטי לא מדבר עליה כי אין לו נתונים). כשהמדינה קמה, לא היה כמעט מושג כזה של הון. לאף אחד כמעט לא היה כלום. אבל מאז אנשים התחילו לחסוך ולצבור והיום כבר הון נהיה גורם הרבה יותר משמעותי. הקונספט של ירושה היא שולי מאד בדור של סבא שלי, התחיל להתפתח בדור של ההורים שלנו, ובדור שלנו הוא כבר ממש מורגש וזה עשוי להתגבר.
אני חושב שזה אולי מסביר את כל התחושות של הצעירים יותר מכל דבר אחר. הרבה יותר אנשים נעזרים בהורים שלהם, וזה מעלה את המחירים של הרבה דברים (דיור!) ולכן רק עם משכורת קשה לקנות מה שפעם היה אפשר.

סך כל ההכנסה מהון לעומת עבודה
סך כל ההכנסה מהון, היא כמות ההון כפול התשואה שלו. היסטורית כמות ההון היתה בערך פי 7 מהתוצר, והתשואה היתה 5%. אז החלק בתוצר שהלך להון היה בערך 35%.
היו לזה כמה עליות ומורדות. בהתחלת המהפכה התעשייתית התשואה להון מאד גדלה והגיע ל50% בערך ב1860 בבריטניה. זה נבע מזה שהמשכורות לא עלו כי כל הזמן הגיעו עוד עובדים חדשים שעברו מהכפר לעיר. היו אז כמה דורות שבהם כל פירות המהפכה התעשייתית הלכו רק לבעלי ההון. זאת בדיוק התקופה של מרקס, והוא כתב בשיא שלה. קצת אחרי שהוא כתב, משכורות כבר התחילו לעלות חזרה (נגמרו העובדים שיכלו לעבור מהכפר לעיר ולכן לעובדים היה יותר כוח מיקוח).
היום נראה שהוא עולה שוב והחלק בתוצר שהולך להון גדל.

אי שוויון בהכנסות
אז עד עכשיו דנו באי שוויון בנכסים. נעבור להכנסות, כלומר, אי שוויון בהכנסה שאנשים מרוויחים כל שנה. ההכנסות האלו מורכבות מהכנסות מהון (תשואה על הנכסים) ומעבודה גם יחד.
גם פה פיקטי מראה שמאז מלחמות העולם חל שינוי דרמטי. כפי שאמרנו, המלחמות שחקו מאד את ההון. רוב ההכנסות בעשירון העליון ובטח באחוזון העליון בתקופה של תחילת המאה ה20 היו הכנסות מהון. בגלל הצימצום המקיף בהון, ובגלל החלוקה השיוויונית יותר שלו ההכנסות של האחוזון והעשירון העליון ירדו בערך בחצי. בנוסף גם היו מדינות שבתקופת המלחמה הטילו פיקוח על שכר ולא נתנו למשכורות גבוהות לעלות.
בהרבה מדינות ההכנסות של האחוזון העליון מעולם לא עלו חזרה. בצרפת, שבדיה, יפן וגרמניה, האחוזון העליון היה מרוויח 20% מההכנסה הלאומית בתחילת המאה ה20 ורק 10% בתחילת המאה ה21.
בארה״ב ובריטניה המצב הוא שונה. אי השוויון גם כן מאד ירד במלחמת העולם השניה, אבל התחיל לעלות חזרה ועדיין לא הפסיק. בארה״ב הוא כבר הגיע חזרה לרמה שהאחוזון העליון לוקח 20% מההכנסה השנתית. כמעט כל הגידול בתוצר בדור האחרון הלך לאחוזון העליון שגדל באופן הרבה יותר משמעותי מכל שאר האוכלוסיה. פיקטי הוא זה שתבע את מונח ה99% שתפס חזק במחאות הקודמות – אלו כל היתר, שלא נהנים מהמצב הקיים.
אבל בכל זאת, זה לא שהכל חזר למצב של תחילת המאה ה20. הפעם ההכנסות הגבוהות הן הרבה יותר תוצאה של שכר ולא של הון. בארה״ב בתוך האחוזון העליון, הרוב מקבלים את עיקר הכנסתם משכר, ובתחילת המאה ה20 זה לא היה ככה. האחוז העליון מורכב בעיקר ממנהלים בכירים. ובכלל העליה באי שוויון הכללי נובעת בעיקר מעליה באי שוויון בשכר. אבל באלפיון העליון הרוב זה כבר הכנסות מהון.
העובדה שרק בחלק מהמדינות האחוזון העליון ברח ככה מעלה את החשד שיש פה משהו שקשור לחוקי המדינה, כלומר מערכת המיסוי. פיקטי כזכור, בא מהתחום של מיסוי ולכן הוא אולי מאד אוהב את התיאוריה הזאת. הוא חושב שבגלל שבארה״ב ובריטניה המיסים כל כך נמוכים על האחוזון העליון, יש לאנשים הרבה יותר אינטרס לנסות לנפח את המשכורת שלהם. כשיש מיסוי של 80% על ההכנסות האלו יש פחות תמריץ לנסות להשיג שכר גבוה יותר.
עכשיו, זה יכול להיות טוב או רע. אם אנחנו מאמינים שלמנהלים בכירים מגיע את השכר הזה, כי הם באמת פרודוקטיבים בצורה בלתי רגילה, אז אנחנו רוצים שיהיה להם תמריץ לנצל את כל הכישורים שלהם ושלא יפרשו מניהול וילכו לפנסיה מוקדמת כי גם ככה המס הוא כזה גבוהה שהם לא ירוויחו מזה יותר מידי.
אבל אם אנחנו חושבים שהמשכורות האלו הם תוצאה של מנהלים שקובעים לעצמם את השכר בדרכים לא דרכים, אז זאת תופעה שלילית. יש יותר הוכחות שמראות שהשכר הזה הוא לא מוצדק מאשר כאלו שכן (למשל שהוא מאד מושפע ממזל).

הפתרון – מס על הון
באופן אבסורדי, המס היום הוא רגרסיבי עבור הכנסות גבוהות במיוחד. אמרנו קודם שהאלפיון העליון בארה״ב עושים את מרבית הכנסתם מהון. לעומת כל השאר שעושים את מרבית ההכנסה משכר. המס על ההון הוא יותר נמוך מהמס על הכנסה משכר ולכן יוצא שהם משלמים פחות מס. זה מצב אבסורדי לחלוטין שכנראה גם מאד לא יציב פוליטית.
הסיבה היא שהון הוא הרבה יותר נייד ויש מרוץ לתחתית בין מדינות שמורידות את המס על ההון כמה שיותר כדי למשוך את ההון אליהן. אם מדינה תעלה את המס על ההון אצלה, סביר שזה בעיקר יגרום להרבה הון לצאת ממנה והיא לא תרוויח מזה הרבה (אולי אפילו תפסיד).
לכן פיקטי מציע שזה יהיה מס גלובלי. הדרך לאכוף את זה תהיה בדומה להסכמי סחר. על מדינה שלא תטיל את המס הזה יוטלו סנקציות בדמות מכסים מאד גבוהים לסחורות שלה.
מעבר לצמצום בפערים שהמס יגרום ישירות, מס על הון בעצם יקטין אפקטיבית את התשואה להון ובכך יעצור את הגידול של בעלי ההון. אם תצטרך לשלם 1% מס על הנכסים שלך, אז התשואה r תקטן ב1%. ואז הפער בין התשואה לבין הצמיחה (r>g) יצטמצם מה שייאט ואולי אפילו יעצור את קצב הגידול בהון.
פיקטי מציע לגבות את המס הזה באופן פרוגרסיבי. גם כי אין לנו סיבה לנסות לעצור את הגידול בהון של הון קטן כמו זה של מעמד הביניים (שבין כה לא גדל). וגם כי ראינו שאלו שיש להם יותר הון בין כה עושים עליו תשואה גדולה יותר.
זה נראה מאד לא ריאלי מבחינה פוליטית. מאידך, בתחילת המאה ה20, מס הכנסה של 10% היה נחשב מהלך מהפכני ולא יעלה על הדעת. מלחמות העולם גרמו לכך שהממשלות היו חייבות כסף, ומה שלא היה ניתן להעלות על הדעת נהפך להיות בלתי נמנע. זה מה שתומאס פיקטי מאמין שיקרה עם מס עולמי על הון.

אם מעניין אתכם לראות רק את הגרפים עצמם, אפשר לעשות את זה כאן

2 מחשבות על “פיקטי

  1. הסיפור של פיקטי הוא רק חצי מהסיפור השלם. החצי השני הוא הכניסה של רובוטים אינטליגנטיים לשוק העבודה. כוונתי לתוכנות מחשב, שלומדות להתנהג כמו אדם אינטליגנטי, ע"י לימוד של מיליוני מקרים של התנהגות של אדם אינטליגנטי בסיטואציה מסוימת, מכוניות אוטומטיות, מענה לקוחות ממוחשב, עו"ד ממוחשב וכו'. זה יגרום לכך שבמהלך שלושים השנים הקרובות רבים מן האזרחים ימצאו את עצמם בלי עבודה ובלי הכנסות, בשעה שהאנשים באלפיון העליון, המנהלים והבעלים של החברות הגדולות – הם יתעשרו יותר ויותר. למעשה, אנו בסכנה שהחברה תחזור למצב של ימי הביניים, כאשר רוב האוכלוסיה חיה חיי עוני ואילו מיעוט קטן חי חיי עושר אדיר.
    אני קורא לנושא הזה "999 האלפיונים העליונים", האם אנו חוזרים לימי הביניים?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s