על מלחמה, מוסר, אנחנו והם

 

חודשיים של מלחמה בעזה נגמרו, עשרות ימי מילואים מאחוריי ואני מרגיש צורך לסכם, לחשוב ולזקק את התקופה הזאת. יכול להיות שהנקודות שאכתוב כאן הן ברורות מאליהן, ואולי שום דבר לא ברור מאליו במציאות שאנחנו חיים בה. בכל מקרה, הנה מה שהבנתי על עצמי, על מלחמות ועל החברה שלנו בישראל.

1.מלחמות זה עסק מלוכלך ומתים בו הרבה אנשים שלא מגיע להם למות. זהו, ככה זה. במהלך המלחמה נשמעו הרבה קולות בישראל בעזה ובעולם על כמות האזרחים, נשים ילדים וזקנים שמתו בעזה במהלך הלחימה. בעיניי, ומהניסיון הקטן שלי, עשו הרבה מאוד מאמצים כדי לצמצם את הפגיעה באזרחים. אבל, וזו הנקודה החשובה פה, אי אפשר גם לרצות שישראל תצא למלחמה וגם שלא יהרגו אזרחים. מוזמנים לעיין בכמות האזרחים העיראקים שמתו בעשור האחרון, או בכל מלחמה אחרת. אפשר להיות לגמרי נגד מלחמות. אבל מי שחושב שצריך להלחם, שיבין שימותו אזרחים חפים מפשע. אותי באופן אישי המחשבה הזאת בעיקר מעציבה. מי שנלחם מבין שמלחמה מתים גם ילדים, וצריך לחיות עם זה. אבל מבחינתי בשביל שיהיה אפשר לחיות במציאות כזאת, חייבת לכל הפחות להיות סיבה טובה למה בכלל נלחמים. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה.

2.מדינת ישראל מוכיחה שהיא מבינה רק כוח – לפני כמה חודשים קמה ממשלת אחדות פלסטינאית ונוצרה הזדמנות לדיאלוג עם הנהגה פלסטינית מאוחדת. אבל ישראל התעלמה מאבו מאזן, ובטח שלא הסכימה לשמוע מחמאס. אך הנה, החמאס יורה עלינו אלפי טילים, הורג לנו למעלה מ70 חיילים ואזרחים, והופ, מרחיבים את אזור הדיג, נפתחים המעברים, ואפילו כתוב בעיתונים שביבי נפגש עם אבו מאזן בירדן. כל מה שהימין עושה זה מה שהשמאל מציע רק שהוא מבקש להלחם קצת לפני זה, בשביל ״הרתעה״. אני לא קונה את זה. עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן לא קידמו ולו במילימטר את בטחון ישראל בטווח הארוך. הם רק מראים שוב ושוב שבשביל לשכנע את ישראל צריך כוח ובכך מזמינים עוד התקפות עתידיות. ובכל זאת, הייתי במילואים, הרגשתי שאני מגן על החיילים בתוך עזה, שומר על האזרחים בעורף ואפילו עובד קשה מאוד כדי שלא יהרגו פלסטינים חפים מפשע. המציאות היא מורכבת, ואין שחור ולבן, וכנראה, שגם במערכה הבאה אתייצב למילואים, מה שמוביל אותי לנקודה הבאה.

3.יש קשר ישיר בין כמות הטעויות שנעשות במלחמה לאיכות האנשים בצבא. בתקופה שלפני צוק איתן הייתה המון ביקורת על תקציב הביטחון והייתה מתקפה כמעט ישירה על אנשי הקבע. בעיניי תקציב הביטחון צריך להיות שקוף הרבה יותר כך שאנחנו כציבור נוכל להתייחס לתקציב. אבל, אי אפשר גם לרצות שאנשים מצוינים יישארו בצבא, גם לרצות שיהיו בעל מטען ערכי מוסרי מדהים וגם לפגוע להם בתנאים הסוציאליים. אם אנחנו רוצים שיהיה לנו צבא מצוין, צריך בו אנשים מצוינים וזה עולה הרבה כסף. יש הרבה בזבוז בצבא, וחייבים ליעל אותו. בשביל זה התקציב חייב להיות הרבה יותר שקוף. הביקורת צריכה להיות כלפי מערכת הביטחון, ולא אנשי הצבא עצמם. אני השתחררתי ואני שלם עם ההחלטה הזאת, אבל, כמו חברת היי-טק, כמו מורה בתיכון, כשמתפשרים זה פוגע באיכות התוצאה. במקרה של מלחמה זה גורם להרבה אנשים למות סתם. למרות הכתוב כאן, אציין שהלחימה בעזה, היא כל כך מורכבת, שיש לא מעט מקרים שכמעט לא ניתן לשפוט חייל כזה או אחר על תוצאות לא טובות. צפוף שם ומחריד והכול קורה מהר. גם צבא שלם של צ'אק נוריסים לא יצליח בחלק מהמקרים לחמוק מתוצאות עגומות. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה.

4.מי שנלחם חייב לסמוך על הדרג המדיני.אני לא מכיר פעולה אחת במלחמה הזאת שדגל שחור התנוסס מעליה באופן מובהק כמו שמלמדים בטירונות. אני חושב שזה לא טריוויאלי ויש לזקוף זאת לזכות הצבא. ועדיין נעשו הרבה טעויות. מי שחושב שאפשר להימנע מזה לחלוטין טועה לגמרי וזאת נקודת המוצא שלי בדרך למילואים. אבל המינימום שאני כן דורש זה שתהיה תכלית. שיש סיבה למה אנחנו עושים את זה, וזה לא איזה אילתור של הקבינט שמונע מצרכים פוליטים. לכן עלינו לבחור במנהיגים שלנו בקפידה, כי במציאות שבה אין תשובות מוחלטות, אין כבר מלחמות אין ברירה ואין פתרונות קסם למנהיג יש הרבה כוח. ביבי הוא מלך המציאות האפורה, הוא נהנה ממנה, חיי ממנה ובוחר שלא להכריע כלום בעזרתה. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה

5.הימין לא מסוגל ולא רוצה לשפר את המצב והימין יודע את זה. זה לא קונספירציה. זה מה שהם אומרים. הם קוראים לזה ניהול הסיכסוך, או רסיס בתחת. כשאתה מנהל סכסוך, ברור שהאויב יחפש דרך לפגוע בך, וכרגע זה דרך עזה. כשבוחרים להתעלם מאבו מאזן , כשמתעלמים מהיוזמה הסעודית, כשעושים לג'ון קרי את המוות, האפשרות היחידה שנותרת היא מלחמה. הימין משאיר אותנו במצב של אין ברירה אלא להלחם. החכמה איננה לחשוב מה עושים כשחמאס יורה עלינו, כי כשזה קורה ברור שצריך להלחם. אחריות וחזון באים לידי ביטוי לא במלחמה, אלא בתקופה שבה אין מלחמה, אז מנהיגות אמיתית נמדדת. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה.

6.הממשלה הורסת כל סיכוי לשלום בעתיד. אני לא חושב שהצד שמולנו הוא שוחר שלום, והייתי גם מבקר פה את החמאס אם הייתי חושב שיש תומכי חמאס שקוראים את הבלוג הזה. ובכל זאת, יש עוד 17 שנה עד שהילדה שלי תצטרך להתגייס. ההיסטוריה מראה שאין בעיה שאי אפשר לפתור ב17 שנה. אבל במקום לנצל את ההפוגות שיש לנו כדי לקדם דיאלוג וסובלנות הממשלה מחבלת בכוונה בכל סיכוי לשלום בעתיד. היא עושה את זה בכך שהיא מרחיבה את ההתנחלויות כדי למנוע את פתרון שתי המדינות. וגם בכך שהיא דואגת להגביר את השנאה שיש פה בין שני העמים שלנצח יצטרכו לחיות פה יחדיו, במדינה אחת או שתיים. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה.

7.לשרת בצה"ל זו לא זכות. ומאוד מפריעה לי הגישה שללבוש מדים והלחם למען המדינה שלך זו זכות גדולה. להיות חייל זה במקרה הטוב חובה מצערת בלית ברירה ובמקרה הרע הכרח בלתי פתיר. זו לא זכות כי אינני מאחל לבת הקטנה שלי שתתגייס לצבא, אני מאחל לה שלא יהיה צבא. זו זכות גדולה לעשות שלום, זו זכות גדולה לחיות במדינה שסבא וסבתא שלי ברחו חצי עולם בשביל להגיע אליה, זו זכות לחיות בתקופה שליהודים יש מדינה שבה הם מרגישים בבית. עלינו לצער על כל יום שאנו חיילים, ולפעול בכל כוחנו למען עתיד אחר. מלחמות הופכות אותנו לאלימים, מיואשים, גזענים ולאומנים. מלחמות גורמות לנו לחשוב שהכל שחור ולבן ושאנחנו צודקים תמיד,  ועל כך יהודה עמיחי כתב:

מן המקום שבו אנו צודקים

לא יצמחו לעולם פרחים באביב.

המקום שבו אנו צודקים

הוא קשה ורמוס

כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים

את העולם לתחוח

כמו חפרפרת, כמו חריש.

ולחישה תשמע במקום

שבו היה הבית

אשר נחרב.