בעקבות 43 הסרבנים – האם אנחנו רק מגנים על עצמנו?

נתחיל בגילוי נאות. אני מכיר טוב חלק מחותמי מכתב 8200. אך אינני נמנה על אותם 43.

גם אני הייתי שם, די הרבה זמן אפילו. אני משוכנע שיש עוד הרבה כמוני שמוטרדים מאד מהטענות שהמכתב הזה מעלה, גם אם הם מסתייגים מפעולת הסירוב בחברה דמוקרטית. בלי קשר למה שאני חושב על סירוב, אני בעיקר מאד מוטרד מהשאלה – האם מה שאנחנו עושים, מדינת ישראל, הוא אך ורק הגנה עצמית.

כל הדיון סביב המכתב התעסק בעיקר באמצעים ש8200 משתמשת. האמת שזה לא מה שמטריד אותי. לא כי זה לא נורא. כי מלחמה זה חרא. מלחמה זה החרא הכי גדול שהאנושות יצרה אי פעם ואין שום דבר שבכלל מתקרב לזה. הפעולות שעושים במודיעין הן אלימות וקשות, כמו גם בחיל האוויר, בחי״ר ואיפה לא.

חוץ מחריגים כואבים, אני חושב שצה״ל מנסה לצמצם את הזוועות של המלחמה. אבל כמו ששי הסביר מצוין אין דבר כזה מלחמה נקיה ולא יכול להיות. במלחמה משתמשים באמצעים אלימים ונוראיים. אני אישית שואל את עצמי, האם הייתי מוכן להחיל את האמצעים האלו, החל מהסחיטה של משת״פים במודיעין ועד להפצצות כבדות של חיל האוויר מול חיזבאללה? התשובה היא חד משמעית. כן.

כי מול חיזבאללה, סוריה, אירן ודומיהם הדבר היחידי שאנחנו רוצים זה שהם יכירו בקיומינו ויחיו לצידנו בשלום. כשהם יהיו מוכנים עשות את זה, נחתום איתם על הסכם כמו שחתמנו עם ירדן ועם מצרים. וכשיהיה הסכם, לא נצטרך להמשיך לעשות את אותם דברים אכזריים (והם לא יעשו לנו). כל עוד הם לא רוצים, אין לנו ברירה.

צבא הוא הצורה הכי קיצונית של רעיון ״המטרה מקדשת את האמצעים״. המטרה, הגנה עצמית, היא המטרה החשובה ביותר, והאמצעים הם הקשים ביותר.  ופה הנקודה. האם המטרה מוצדקת? האם הפעולות שלנו מול הפלסטינים הם באמת הגנתיות? התשובה שלי היא – זה אמנם נראה שכן, אבל בעצם ממש לא.

זה נראה שכן, כי נראה לנו שגם עם הפלסטינים, ברגע שהם יכירו בקיימנו וירצו לחיות לצידנו בשלום נוכל להפסיק.  8200 הרי לא נטפלת להומוסקסואלים בשביל הכיף שלה. היא רוצה להשיג מהם מידע שיכול להציל חיים. כש״יהיה פרטנר״ נוכל להפסיק.

האמנתי לזה פעם. היום ברור לי שעבדו עלי וממשיכים לנסות לעבוד עלי. כדי שנמשיך לתמוך ולא נשאל שאלות. מדינת ישראל לא רוצה להפסיק את הכיבוש ולא עושה כלום בשביל להפסיק אותו. למעשה אני חושב שהיא עושה בדיוק את ההפך. יש לה שיטה שאני קורא לה – השיטה של צ׳יץ׳.

השיטה של צ׳יץ׳

צ׳יץ׳ היה ראש עיריית תל אביב והייתה לו שיטה מיוחדת להשיג תקציבים לעיר שלו. הוא ידע שאת הסכומים שהוא רוצה, הוא לא ייקבל. לכן מה שהוא עשה בעורמה זה קודם כל לבזבז את כל הכסף שהוא קיבל על דברים לא קריטיים – עוד גינות,  עוד שיפוץ של המשרד של הסגן ועוד זמר ביום העצמאות. ואז באיזשהו שלב התקציב היה נגמר, ולא היה מספיק כסף לשלם למורים ולאסוף את הזבל מהרחוב. כשזה היה קורה, צ׳יץ׳ היה בא לאוצר ואומר – ״אין ברירה״. ולאוצר באמת לא הייתה ברירה.

וזה בדיוק מה שממשלת ישראל עושה לנו, האנשים שרוצים מעל הכל, שיפסיקו להיפגע פה חפים מפשע. היא מחבלת בכוונה בכל סיכוי להגיע פה אי פעם לשלום בין העמים ולהפסקת הזוועות האלו משני הצדדים. ממשלת ישראל נוקטת צעדים מכוונים כדי שהכיבוש יימשך לנצח. כבר עשרות שנים שהיא נקטה וממשיכה לנקוט בצעדים שיחרבו כל תקווה לעתיד של שלום. וכשאין שלום, יש מלחמה ואנחנו נאלצים להמשיך ולבצע את הזוועות האלו, ולפעמים גם להקריב את חיינו כי ״אין ברירה״.

עזבו את הויכוח הקבוע והשחוק של מה יכולנו להציע בקמפ דיוויד, או מה אפשר להציע עכשיו לאבו מאזן. בוא לצורך הדיון ניקח את העמדה הימנית בויכוחים האלו ונניח שלא הייתה שום אפשרות להגיע להסכם אז באותו רגע. נניח שלא ניתן היה בשום רגע בהיסטוריה לסיים את האלימות מחר בבוקר. מה עשינו כדי להתכנס לסיום האלימות בטווח של 10, או 20 שנה. מה שממשלות ישראל עשו, גם מימין וגם משמאל, זה רק להחריב כל סיכוי לנורמלזציה בעתיד. מעל לכל – ההתנחלויות. מאז שאהוד ברק אמר שאין פרטנר ועד היום, ההתנחלויות הכפילו את עצמן. וזה ממש לא רק הגושים. ממשלת ישראל בכוונה מעניקה מעמד של איזורי עדיפות לאומית רק להתנחלויות שממוקמות באיזורים שימנעו הקמה של מדינה פלסטינית.

גם אני חושב שאם איזה נלסון מנדלה היה יו״ר הרשות במקום עראפת, היינו מגיעים לאנשהו בשנות ה90. בהרבה נקודות הפלסטינים מנעו את השלום. אבל אנחנו דואגים שהוא לא יגיע אף פעם.

התוצאה של ההתנהלות הזאת היא שלישראל היום כמעט ובלתי אפשרי להגיע להסדר עם הפלסטינים. זה ידרוש כמות עצומה של פינוי תושבים שספק אם איזושהי מדינה יכולה לעמוד בה. וכשאין הסדר ברור שהצד השני ימשיך לנסות לפגוע בנו. גם אהוד ברק כבר הודה שאם היה פלסטיני היה עושה אותו דבר.  ולנו ״אין ברירה״ אלא להגן על עצמינו.

אני ממש לא חושב שלמדינת ישראל אין זכות להגן על עצמה. אני גם לא חושב שצריך לפנות מחר את כל ההתנחלויות ולהסכים לכל הסכם שיציעו לנו. אני רק צריכים להחזיר את הגזר למקל. אנחנו צריכים לבחור כיוון – איפה אנחנו רוצים להיות בעוד 20 שנה וללכת לשם. זה יכול להיות שתי מדינות, מה שאומר שאנחנו צריכים קודם כל להפסיק מיידית את הבנייה בהנתחלויות ולהתחיל אפילו לתמרץ באופן הדרגתי פינוי מתנחלים מאזורים שאין סיכוי שאפשר להמשיך לשלוט בהם. אבל זה גם יכול להיות כיוון של מדינה אחת, או קונפדרציה או לא יודע מה.

אבל ברור לחלוטין שכיום אנחנו משתמשים בשיטת צ׳יץ׳. על פניו אנחנו תומכים בפתרון שתי המדינות. בפועל אנחנו נוקטים במדיניות שהופכת אותו לבלתי אפשרי. אבל כשנגלה את זה – כבר ״לא תהיה ברירה״. אולי כבר היום זה בלתי אפשרי.

ביבי לא מנסה לעבוד רק על העולם. הוא מנסה לעבוד על המרכז והשמאל הציוני. אנשים שמרגישים רע מאד עם הכיבוש, אבל מוכנים להמשיך לשרת אותו כי כל הזמן ״אין לנו ברירה״. תמיד נוח שיהיה בממשלה איזה אהוד ברק או ציפי לבני שיצרו תחושה כאילו אוטוטו ההסכם כאן (כי הם רוצים שנצביע להם). יתנו לנו להרגיש שמה שנעשה בעזה וסיני יכול לקרות שוב למרות ששם היו כמה אלפים ובגדה מאות אלפים. יגידו לנו שיש גושים ויקוו שלא נבדוק במפה מה קרה בפועל בעשר שנים מאז יוזמת ז׳נבה וכמה הגושים כבר לא רלוונטים. ביבי יודע שאם יגיד לנו את האמת, שהוא מנסה להמשיך את הכיבוש כמה שאפשר אבל בונה עלינו שנעצור את הפלסטינים כשהם ינסו להתנגד – אנחנו לא נסכים. אנחנו נגיד לו – כבודו, זאת לא הגנה עצמית. אז הוא עושה לנו את שיטת צ׳יץ׳.