על מלחמה, מוסר, אנחנו והם

 

חודשיים של מלחמה בעזה נגמרו, עשרות ימי מילואים מאחוריי ואני מרגיש צורך לסכם, לחשוב ולזקק את התקופה הזאת. יכול להיות שהנקודות שאכתוב כאן הן ברורות מאליהן, ואולי שום דבר לא ברור מאליו במציאות שאנחנו חיים בה. בכל מקרה, הנה מה שהבנתי על עצמי, על מלחמות ועל החברה שלנו בישראל.

1.מלחמות זה עסק מלוכלך ומתים בו הרבה אנשים שלא מגיע להם למות. זהו, ככה זה. במהלך המלחמה נשמעו הרבה קולות בישראל בעזה ובעולם על כמות האזרחים, נשים ילדים וזקנים שמתו בעזה במהלך הלחימה. בעיניי, ומהניסיון הקטן שלי, עשו הרבה מאוד מאמצים כדי לצמצם את הפגיעה באזרחים. אבל, וזו הנקודה החשובה פה, אי אפשר גם לרצות שישראל תצא למלחמה וגם שלא יהרגו אזרחים. מוזמנים לעיין בכמות האזרחים העיראקים שמתו בעשור האחרון, או בכל מלחמה אחרת. אפשר להיות לגמרי נגד מלחמות. אבל מי שחושב שצריך להלחם, שיבין שימותו אזרחים חפים מפשע. אותי באופן אישי המחשבה הזאת בעיקר מעציבה. מי שנלחם מבין שמלחמה מתים גם ילדים, וצריך לחיות עם זה. אבל מבחינתי בשביל שיהיה אפשר לחיות במציאות כזאת, חייבת לכל הפחות להיות סיבה טובה למה בכלל נלחמים. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה.

2.מדינת ישראל מוכיחה שהיא מבינה רק כוח – לפני כמה חודשים קמה ממשלת אחדות פלסטינאית ונוצרה הזדמנות לדיאלוג עם הנהגה פלסטינית מאוחדת. אבל ישראל התעלמה מאבו מאזן, ובטח שלא הסכימה לשמוע מחמאס. אך הנה, החמאס יורה עלינו אלפי טילים, הורג לנו למעלה מ70 חיילים ואזרחים, והופ, מרחיבים את אזור הדיג, נפתחים המעברים, ואפילו כתוב בעיתונים שביבי נפגש עם אבו מאזן בירדן. כל מה שהימין עושה זה מה שהשמאל מציע רק שהוא מבקש להלחם קצת לפני זה, בשביל ״הרתעה״. אני לא קונה את זה. עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן לא קידמו ולו במילימטר את בטחון ישראל בטווח הארוך. הם רק מראים שוב ושוב שבשביל לשכנע את ישראל צריך כוח ובכך מזמינים עוד התקפות עתידיות. ובכל זאת, הייתי במילואים, הרגשתי שאני מגן על החיילים בתוך עזה, שומר על האזרחים בעורף ואפילו עובד קשה מאוד כדי שלא יהרגו פלסטינים חפים מפשע. המציאות היא מורכבת, ואין שחור ולבן, וכנראה, שגם במערכה הבאה אתייצב למילואים, מה שמוביל אותי לנקודה הבאה.

3.יש קשר ישיר בין כמות הטעויות שנעשות במלחמה לאיכות האנשים בצבא. בתקופה שלפני צוק איתן הייתה המון ביקורת על תקציב הביטחון והייתה מתקפה כמעט ישירה על אנשי הקבע. בעיניי תקציב הביטחון צריך להיות שקוף הרבה יותר כך שאנחנו כציבור נוכל להתייחס לתקציב. אבל, אי אפשר גם לרצות שאנשים מצוינים יישארו בצבא, גם לרצות שיהיו בעל מטען ערכי מוסרי מדהים וגם לפגוע להם בתנאים הסוציאליים. אם אנחנו רוצים שיהיה לנו צבא מצוין, צריך בו אנשים מצוינים וזה עולה הרבה כסף. יש הרבה בזבוז בצבא, וחייבים ליעל אותו. בשביל זה התקציב חייב להיות הרבה יותר שקוף. הביקורת צריכה להיות כלפי מערכת הביטחון, ולא אנשי הצבא עצמם. אני השתחררתי ואני שלם עם ההחלטה הזאת, אבל, כמו חברת היי-טק, כמו מורה בתיכון, כשמתפשרים זה פוגע באיכות התוצאה. במקרה של מלחמה זה גורם להרבה אנשים למות סתם. למרות הכתוב כאן, אציין שהלחימה בעזה, היא כל כך מורכבת, שיש לא מעט מקרים שכמעט לא ניתן לשפוט חייל כזה או אחר על תוצאות לא טובות. צפוף שם ומחריד והכול קורה מהר. גם צבא שלם של צ'אק נוריסים לא יצליח בחלק מהמקרים לחמוק מתוצאות עגומות. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה.

4.מי שנלחם חייב לסמוך על הדרג המדיני.אני לא מכיר פעולה אחת במלחמה הזאת שדגל שחור התנוסס מעליה באופן מובהק כמו שמלמדים בטירונות. אני חושב שזה לא טריוויאלי ויש לזקוף זאת לזכות הצבא. ועדיין נעשו הרבה טעויות. מי שחושב שאפשר להימנע מזה לחלוטין טועה לגמרי וזאת נקודת המוצא שלי בדרך למילואים. אבל המינימום שאני כן דורש זה שתהיה תכלית. שיש סיבה למה אנחנו עושים את זה, וזה לא איזה אילתור של הקבינט שמונע מצרכים פוליטים. לכן עלינו לבחור במנהיגים שלנו בקפידה, כי במציאות שבה אין תשובות מוחלטות, אין כבר מלחמות אין ברירה ואין פתרונות קסם למנהיג יש הרבה כוח. ביבי הוא מלך המציאות האפורה, הוא נהנה ממנה, חיי ממנה ובוחר שלא להכריע כלום בעזרתה. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה

5.הימין לא מסוגל ולא רוצה לשפר את המצב והימין יודע את זה. זה לא קונספירציה. זה מה שהם אומרים. הם קוראים לזה ניהול הסיכסוך, או רסיס בתחת. כשאתה מנהל סכסוך, ברור שהאויב יחפש דרך לפגוע בך, וכרגע זה דרך עזה. כשבוחרים להתעלם מאבו מאזן , כשמתעלמים מהיוזמה הסעודית, כשעושים לג'ון קרי את המוות, האפשרות היחידה שנותרת היא מלחמה. הימין משאיר אותנו במצב של אין ברירה אלא להלחם. החכמה איננה לחשוב מה עושים כשחמאס יורה עלינו, כי כשזה קורה ברור שצריך להלחם. אחריות וחזון באים לידי ביטוי לא במלחמה, אלא בתקופה שבה אין מלחמה, אז מנהיגות אמיתית נמדדת. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה.

6.הממשלה הורסת כל סיכוי לשלום בעתיד. אני לא חושב שהצד שמולנו הוא שוחר שלום, והייתי גם מבקר פה את החמאס אם הייתי חושב שיש תומכי חמאס שקוראים את הבלוג הזה. ובכל זאת, יש עוד 17 שנה עד שהילדה שלי תצטרך להתגייס. ההיסטוריה מראה שאין בעיה שאי אפשר לפתור ב17 שנה. אבל במקום לנצל את ההפוגות שיש לנו כדי לקדם דיאלוג וסובלנות הממשלה מחבלת בכוונה בכל סיכוי לשלום בעתיד. היא עושה את זה בכך שהיא מרחיבה את ההתנחלויות כדי למנוע את פתרון שתי המדינות. וגם בכך שהיא דואגת להגביר את השנאה שיש פה בין שני העמים שלנצח יצטרכו לחיות פה יחדיו, במדינה אחת או שתיים. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה.

7.לשרת בצה"ל זו לא זכות. ומאוד מפריעה לי הגישה שללבוש מדים והלחם למען המדינה שלך זו זכות גדולה. להיות חייל זה במקרה הטוב חובה מצערת בלית ברירה ובמקרה הרע הכרח בלתי פתיר. זו לא זכות כי אינני מאחל לבת הקטנה שלי שתתגייס לצבא, אני מאחל לה שלא יהיה צבא. זו זכות גדולה לעשות שלום, זו זכות גדולה לחיות במדינה שסבא וסבתא שלי ברחו חצי עולם בשביל להגיע אליה, זו זכות לחיות בתקופה שליהודים יש מדינה שבה הם מרגישים בבית. עלינו לצער על כל יום שאנו חיילים, ולפעול בכל כוחנו למען עתיד אחר. מלחמות הופכות אותנו לאלימים, מיואשים, גזענים ולאומנים. מלחמות גורמות לנו לחשוב שהכל שחור ולבן ושאנחנו צודקים תמיד,  ועל כך יהודה עמיחי כתב:

מן המקום שבו אנו צודקים

לא יצמחו לעולם פרחים באביב.

המקום שבו אנו צודקים

הוא קשה ורמוס

כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים

את העולם לתחוח

כמו חפרפרת, כמו חריש.

ולחישה תשמע במקום

שבו היה הבית

אשר נחרב.

לא כל דבר נגמר ב"יזם"

ה1 במאי הציף רגשות מעורבים אצל רבים. מצד אחד, עומדים תומכי זכויות העובדים, סוציאליסטים, מאמינים ברעיון היפה והנקי של שיוון בין בני אדם. ברעיון של צדק בין בני אדם ושאין לנצל את האדם. רעיון יפה, מרגש, רומנטי. מנגד, יציגו להם המתנגדים את עוולות הקומוניזם והעשרות מיליונים שמתו בשביל "השוויון" הזה. יזכירו את סטאלין, יזכירו להם ילדות עשוקה בקיבוצים, יזכירו להם, שמדינות שמגדירות עצמן בשם רעיונות אלו הן קובה, סין ואף צפון קוריאה היא "רפובליקה עממית".

נראה, שאין היום רעיון תיאורטי, פוליטי ,כלכלי או חברתי שלא טומן בחובו כתם שחור בהיסטוריה שלו. אתה ציוני – נזכיר לך את הנקבא, את הכיבוש. אתה קפיטליסט, נזכיר לך את הפערים הבלתי נתפסים. אם אתה סוציאליסט, נזכיר לך את ועד העובדים של הרכבת ושל נמל אשדוד שמחזיקים את המדינה בביצים. אם אתה מיליטנט נזכיר לך את מהאטמה גאנדי, אם אתה פציפיסט נזכיר לך את השואה. נוצרי? קבל מסעות צלב וניצול ילדים. מוסלמי? לך לישון עם פיגועים. יהודי? ברוך גולדשטיין, סברא ושתילה, ודיר יאסין. מאמין בזוגיות? 50% מתגרשים.

הדבר המצער ביותר היא לא ההיסטוריה העקובה מדם של הרעיונות, אלא איך שהם משפיעים עלינו היום. בעיה חמורה אחת היא שאנחנו מנסים כה שיותר מהר לשים כותרת על הדעה של הבן אדם שמולנו, כדי להחליט מה אנחנו חושבים עליה. שיחה טיפוסית היום היא:

א: "אני בעד תחרות חופשית"

ב: "אין לך לב או מוסר ובגלל אנשים כמוך יש עובדי קבלן" או דוגמא אחרת:

א: "אני בעד שתי מדינות ל2 עמים"

ב: " אתה בוגד, לא מבין בביטחון, ולא ציוני"

הבעיה נהיית חמורה יותר, אם אנחנו שמים על עצמנו כותרת וכובלים את עצמנו לחוקים שלה. זאת תופעה שלדעתי היא יותר חמורה בימין הכלכלי. בעוד שאין כמעט אנשים בשמאל שלא בעד תחרות, בימין יש לא מעט, כולל בכירים מאד, שמאמינים ששוק חופשי זאת נוסחת פלא. ההיסטוריה מלמדת שאין כזה דבר נוסחאות פלא. יש בתחרות דברים טובים ולא טובים. חירות צריכה להיות מוגבלת בדיוק כמו ששיווין צריך להיות מוגבל.

צריך לזכור שרעיון, כשמו כן הוא, רעיון. הרבה רעיונות הינם אידיאות וזוהי הבעיה הגדולה שלהם. אנשים מתייחסים לרעיון כאילו הוא יכול להסביר כל פרט ופרט בעולם. אבל המציאות היא מורכבת, וכשמציאות פוגשת רעיון שניהם צריכים להשתנות קצת.

אנחנו עדיין מדברים במונחים ארכאיים של קפיטליזם וסוציאליזם. גם לאומיות  זה רעיון ישן ואף דמוקרטיה כבר הרבה זמן בבית האבות. הרעיונות הללו, שבמאה שנה ויותר מאז שהומצאו, נוסו בכמה מקומות ובכולם נמצאו פגמים ואפילו פגים קשים. יחד עם זאת, בחלק מהם גם היו חלקים שעבדו טוב.

על מנת שנוכל לנהל שוב, שיח אמיתי, עלינו לשים בצד את האיזמים לרגע. ולשאול – לא רק מה קרה, אלא גם למה ואיך הוא קרה. איפה טעינו, ואיפה אפשר עוד להגשים את הצדק. איפה קפיטליזם מנצל, ואיפה הוא מאפשר. איפה הסוציאליזם מדכא ואיפה הוא מגן. אפשר ואפילו רצוי לתמוך בעולם שבו יש תחרות, רכוש פרטי, וחוקים שמגנים על עובדים. או עולם שבו לעם מותר להגדיר את עצמו, ליצור גבולות, ועדיין להסכים לקבל פליטים שבורחים מרצח עם. להיות שמאלני ועדיין ציוני, להיות קפיטליסט ועדיין לתמוך במס ירושה.

יגידו האידיאליסטים – אתה לא מכריע ובורח מהאמת האחת. אבל הם טועים. כי כולם טועים לפעמים. מרקס לא העריך מספיק את החשיבות של דמוקרטיה, פרידמן לא התמודד עם כשלי שוק, רבין טעה שחשב שההתנחלויות זה דבר פתיר ושרון לא הבין שבחד צדדיות הוא מחזק את החמאס. מכל הטעויות שלהם אני למדתי ושיניתי את דעתי. מי שבורח מהאמת, זה מי שמתעלם מהמציאות ונשאר עם הכותרת.  לכן אני גם ציוני, גם מתנגד לכיבוש וגם עושה מילואים. אני גם חושב שתחרות בכלכלה היא חיובית, ועדיין לאדם העובד יש זכויות, מגיע לכולם פנסיה, חברות קבלן זה רע. אין לי בעיה שיש פער בין עשירים לעניים, אני רק חושב שהפער גדול מידי. אני בעד מדינה יהודית ודמוקרטית ואני עדיין מאמין שהיה ראוי לאפשר לכמה אלפי פליטים שברחו ממוות בארצם לחיות בשקט בארצנו. אני בעד חוק השבות, ונגד זכות השיבה. אני ממש ממש ממש נגד הכיבוש וזה לא אומר שאני בעד טרור.

כשאנחנו מתווכחים על פוליטיקה, כל כלכלה, על יחס דת ומדינה, על המדיניות החוץ ועל זכויות שלנו והחופש שלנו, בואו נעשה ניסיון, וננסה להוריד את הכותרות הגדולות . בואו נתדיין על כל נושא לגופו, ונלמד, שבעצם, כשמסתכלים טוב פנימה, רובנו לא חזירים קפיטליסטים ולא קומוניסטים. אנחנו לא בוגדים ולא פאשיסטים. נראה, כשמספיקים לדבר בכותרות, אפשר ממש לדבר.

אני סוציאל-דמוקרט

נראה שלציבור בישראל יש חוסר הבנה בנוגע למי הם השמאלנים המגדירים עצמם סוציאל-דמוקרטים. בתקופה בה מדיניות הממשלה הינה מדיניות קפיטליסטית מובהקת אך יש יותר ויותר עניים, בימים בהם הממשלה מעלה את המיסים למעמד הביניים אך מוותרת על מיליארדים של שקלים במיסים כלואים לבעלי ההון, בימים בהם בעלי ההון בחובות לבנקים אחרי שאיבדו את כספי הפנסיה של הציבור, הסוציאל-דמוקרטיה דורשת לחזור לקדמת הבמה.

אני סוציאל דמוקרט. זה לא אומר שמחר כולם לובשים את אותה חולצה חיים בקיבוץ ולכולם יש אותו דבר וגדלים בחדר ילדים. מבחינתי זה אומר שני דברים מרכזיים: שוויון הזדמנויות, ואבטחת תנאי קיום בסיסיים. אין לי בעיה שמנכ"ל ירוויח יותר ממנקה. אבל אני לא מוכן שהבן של המנכ"ל כבר יהיה מסודר בעולם לפני שהוא קיבל החלטה כלשהי, בעוד שהבן של המנקה יצטרך נס כדי למצוא עבודה בטוחה שתכניס אותו למעמד הביניים. אני גם לא מוכן שהמנקה לא יצליח להשיג לעצמו קורת גג, ביטוח בריאות ופנסיה. אם אתה חושב כמוני, אז אתה גם סוציאל דמוקרט.

קפיטליזם הופך מעט אנשים לעשירים והרבה אנשים לעניים. בשני העשורים האחרונים בארה"ב, בריטניה וישראל הקפיטליסטיות, העשירון העליון התעשר בעוד שיתר העשירונים עובדים יותר קשה בשביל לקבל אותו דבר או פחות.

זה קורה גם דרך ההפרטה ושירותים שפעם היו מצרך בסיסי והיום נראים כחלום רחוק. לא רק זה שמעמד הביניים והמעמד התחתון מרוויחים פחות הם צריכים גם לשלם על שיעורים פרטיים לילדים כי מערכת החינוך קורסת, ביטוח בריאות משלים פלוס כי הקופה כבר לא מכסה ועוד דברים שההורים שלנו היו מקבלים בחינם כי הם היו נחשבים בסיסיים.

התוצאה הכי מקוממת של הקפיטליזם היא שאין שוויון הזדמנויות. בספורט, כל הקבוצות מתחילות עם 0 נקודות. בעולם הקפיטליסטי הילד העשיר מקבל חינוך טוב יותר, חוגים, ובית שבו ההורים פחות לחוצים שיפטרו אותם מחר בבוקר והם יישארו ללא כל. לא רק שזה מקומם אותי מוסרית, זה גם לא חכם כמדינה. תחשבו על כמות הילדים שגרים היום בדרום תל אביב או בקטמונים או בג'יסר א זרקא שיש להם פוטנציאל להיות גיל שוויד אבל בפועל אין להם דרך לעשות 5 יחידות מתמטיקה, כי ההורים שלהם חייבים את העזרה שלהם בפרנסה שלא לדבר על כסף לשיעורים פרטיים שברמת אביב כל ילד מקבל.

כסוציאל-דמוקרט אני חושב שעבודה מאורגנת זה אחלה דבר וועדי עובדים זה הגוף שדואג לעובדים יותר טוב מכל גוף אחר. אפשר לדבר על ועד הרכבת והנמלים וחברת החשמל. אבל התארגנות עובדים לא אומרת שאי אפשר לפטר, לא אומרת בטלנות ולא אומרת שחיתות. ידעתם שיש ועד עובדים בוולבו, נוקיה ובטבע?

נכון, צריך לעשות שינוי בעבודה המאורגנת בישראל, כמו שמנסים לעשות בארגונים סוציאל-דמוקרטים כמו "כוח לעובדים". אבל הקפיטליזם רוצה למוטט את ארגוני העובדים ולקחת אותנו לקיצוניות השנייה.

רוצים לדעת מהי הקיצוניות השנייה? דברו כמה דקות עם עובד קבלן. העובדה שמעסיק היום יכול להעסיק עובדים בלי לתת להם שום זכות בסיסית המגיעה להם הן על פי חוק והן על פי מוסר בסיסי הינה פשע מזעזע. עובדי הקבלן נוצרו כי לא היה להם איגוד עובדים שיגן עליהם. הם נולדו מתוך תפיסה שההכנסות בסוף החודש צריכות להיכנס רק לבעל ההון ושאם השוק לא דאג לך – לך לעזאזל.

קיצוני השוק החופשי אומרים שאם נחוקק עוד חוקים סוציאליסטים בעלי ההון יברחו. אני לא קונה את זה. בעלי ההון צריכים אותנו יותר ממה שאנחנו צריכים אותם. האם נוחי דנקנר ייקח את כל האנטנות של סלקום וילך למדינה אחרת? כנראה שלא. האם האחים עופר יעבירו את מפעלי ים המלח לסין? מסופקני. תשובה ישאב גז במקום אחר? לא מדובר בגאונים אלא באנשים שיודעים לחלוב את המדינה ובסוף גם איך לשלם לה מעט תגמול. האנשים שאני פוחד שיברחו הם האנשים שמסיימים תואר ראשון ושני באוניברסיטה ומרגישים שהם לא מקבלים כלום מהמדינה שהפסיקה לדאוג להם.

סוציאל דמוקרטיה היא לדאוג לרווחת האנשים ולא להעדיף אנשים אחדים על פני אחרים רק כי הם עשירים יותר. סוציאל דמוקרטיה זו רעות אמיתית ובעיניי גם ציונות אמיתית.  מי שמפטר עובדים ועדיין לוקח הון עתק לכיסו הפרטי גורם לאנשים לחיות חיי עוני קשים, וזה לא החלום הציוני – זה סתם לא אנושי וחסר מוסר.